פס"ד ע"פ 845/02- פרשת תנובה

הנשיאה ד' ביניש:

1. ביום 10.10.07 ניתן על ידינו פסק דין, שבו נתקבל ערעורה של המדינה על זיכוים של המשיבים מעבירות לפי חוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988 (להלן: חוק ההגבלים). בפסק דיננו אישרנו את קביעתו של בית המשפט המחוזי בירושלים לפיה המשיבים נושאים באחריות לעשיית הסדר כובל אסור בניגוד להוראות סעיפים 2, 47 ו-48 לחוק ההגבלים. ההסדר הכובל בין המשיבה 1 (להלן: תנובה) למשיבה 3 (להלן: מאיר עזרא) נגע ליבוא בשר כשר ארצה ושיווקו בארץ, והוא גובש במהלך שנת 1993 במסגרת פעילותה של חברת "תנובה – מאיר עזרא יבוא ושיווק בע"מ" (להלן: תמ"ע). ההסדר הכובל בין תנובה למאיר עזרא נגע למחירי המינימום שבהם הן תמכורנה את הבשר המיובא ללקוחותיהן, לחלוקת שוק הלקוחות בין תנובה, מאיר עזרא ותמ"ע, כך שרק תמ"ע תוכל למכור בשר ללקוחות שהוגדרו כ"לקוחות נבחרים", ולחלוקת כמויות הבשר שיימכרו ללקוחות שאינם "לקוחות נבחרים" בין תנובה למאיר עזרא. המשיב 2 (להלן: לנדסמן) והמשיב 4 (להלן: דוד עזרא) שימשו במועדים הרלוונטיים כמנכ"לים של תנובה ומאיר עזרא בהתאמה, והיו מעורבים בגיבוש פרטי ההסדר הכובל. בפסק דיננו קבענו כי הכבילות עליהן הסכימו תנובה ומאיר עזרא נכנסות לגדר החזקות החלוטות הקבועות בסעיף 2(ב) לחוק ההגבלים, שמתייחסות לכבילות שפגיעתן בתחרות ברורה מאליה והמדינה אינה נדרשת להוכיחה. כן דחינו את טענות המשיבים כי אין לראות את ההסכמות בין תנובה למאיר עזרא כהסדר כובל משום שהן גובשו במסגרת פעילותה של תמ"ע, שהיא אישיות משפטית נפרדת מתנובה וממאיר עזרא.

2. משמצאנו כי אכן גובש הסדר כובל אסור בין תנובה למאיר עזרא, נדרשנו לבחון את טענת המשיבים לפיה יש להחיל בעניינם את ההגנה של טעות במצב משפטי, הקבועה בסעיף 34יט לחוק העונשין, תשל"ז-1977. על-פי סעיף 34יט הנ"ל אין בטעותו של נאשם בדבר קיומו של איסור פלילי או בדבר הבנתו של האיסור כדי לפטור אותו מאחריות בפלילים, אלא אם אותה טעות הייתה "בלתי נמנעת באורח סביר". טענת ההגנה של המשיבים במקרה דנן התבססה על ייעוץ משפטי שניתן להם על ידי עורכי דינם לפיו אין פגם חוקי בהסדר שגובש בין תנובה למאיר עזרא. בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו כי המשיבים אכן טעו טעות סובייקטיבית כנה בנוגע לחוקיות ההסדר ולא מצאנו לנכון להתערב בממצא עובדתי זה. עם זאת, בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי הגענו לכלל מסקנה כי ההגנה של טעות במצב משפטי אינה צריכה לחול בעניינם של המשיבים, שכן טעותם המשפטית – אף אם הייתה טעות כנה – לא הייתה בלתי נמנעת באורח סביר. בהקשר זה התייחסנו לכך שההסדרים הכובלים שגובשו בין תנובה למאיר עזרא כללו כבילות מובהקות שהן חלק מן הגרעין הקשה של הגדרת ההסדר הכובל בחוק ההגבלים; אולם המשיבים הסתפקו בייעוץ משפטי שניתן להם בעל-פה מבלי להתייחס להבחנה מפרשה קודמת שלנדסמן ותנובה הואשמו לגביה בעשיית הסדר כובל, ואף מבלי שניתן מענה מפורש לספקות שהעלה הממונה על ההגבלים העסקיים באותה עת בפני דוד עזרא באשר לחוקיות מיזם תמ"ע. בבחינת סבירות טעותם של המשיבים התייחסנו גם לכך שמעמדם של לנדסמן ודוד עזרא כמנהלים בכירים בתאגידיהם וכבעלי ניסיון עסקי רב חייב אותם להיות מודעים לבעייתיות שמעוררים מיזם תמ"ע וההסדרים שנקבעו במסגרתו מבחינת דיני ההגבלים העסקיים. בהתחשב באינדיקציות הקונקרטיות שעמדו בפני המשיבים בנוגע לבעייתיות החוקית שכרוכה במיזם תמ"ע ובמהות ההסדרים בין תנובה למאיר עזרא מצאנו כי הסתמכותם על הייעוץ המשפטי שניתן להם, מבלי להתעמק בעניין ומבלי לדרוש מעורכי דינם לכל הפחות חוות דעת מנומקת ומבוססת הייתה בלתי סבירה. לפיכך, החלטנו כי אין להחיל בעניינם של המשיבים את ההגנה של טעות במצב משפטי, הקבועה בסעיף 34יט לחוק העונשין, וכי יש לקבל את ערעור המדינה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולהרשיע את המשיבים בביצוע עבירה לפי חוק ההגבלים.

תנובה ומאיר עזרא הורשעו בכך שהיו צד להסדר כובל לפי סעיף 2 בצירוף סעיף 47(א)(1) לחוק ההגבלים, ואילו לנדסמן ודוד עזרא בהיותם מנהלים פעילים בתנובה ובמאיר עזרא בשעת ביצוע העבירה הורשעו בעבירה מכוח הסעיפים הנזכרים בצירוף סעיף 48 לחוק ההגבלים. בפסק דיננו ציינו כי הקושי שמעורר חלוף הזמן מאז ביצוע העבירה ומאז הגשת כתב האישום הטרידנו ביותר, אולם לא ראינו מנוס מהרשעה. בהתחשב בחלוף הזמן המתואר מצאנו כי מן הראוי שלא להחזיר את הדיון בגזר דינם של המשיבים לבית המשפט המחוזי; בהסכמת סניגוריהם של המשיבים שניתנה במועד שימוע פסק הדין החלטנו כי טענות הצדדים לעניין גזר הדין תישמענה בפנינו. בנוסף ציינו בפסק הדין כי נראה שמטרתה העיקרית של המדינה בהגשת הערעור הייתה להעמיד הלכה על מכונה בנוגע לפרשנותו של סעיף 34יט לחוק העונשין, וכי מן הראוי שבטיעוניה לעונש תתחשב המדינה בחלוף הזמן מאז ביצוע העבירה ובקביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי כי טעותם המשפטית של המשיבים הייתה טעות כנה.

3. ביום 4.12.07 נשמעו בפנינו טענות הצדדים לעניין העונש. בדיון נמסר לנו כי המדינה הגיעה להסכמה עם מאיר עזרא ודוד עזרא באשר לעונש שייגזר עליהם. על-פי ההסכמה, שנתבקשנו לאשרה, תישא מאיר עזרא בקנס בסך 500,000 ש"ח ואילו על דוד עזרא יוטל קנס בסך 100,000 ש"ח. שיעורי קנס אלה משקפים בעינינו איזון ראוי בנסיבות המקרה דנן בין העובדה שמאיר עזרא ודוד עזרא נמצאו אחראים להתקשרות בהסדר כובל אופקי, הכולל כבילות המנוגדות לאיסורי הליבה הקבועים בסעיף 2(ב) לחוק ההגבלים לבין השיקולים לקולה שקיימים בפרשה שלפנינו ובהם התמשכות ההליכים וחלוף הזמן מאז ביצוע העבירות; רמת האכיפה הנמוכה של דיני ההגבלים העסקיים בראשית שנות התשעים של המאה שעברה; העובדה שההסדרים הכובלים שגובשו בין תנובה ומאיר עזרא לא יצאו אל הפועל הלכה למעשה; כנות טעותם המשפטית של מאיר עזרא ודוד עזרא עת הסתמכו על הייעוץ המשפטי שניתן להם; ועצם נכונותם של מאיר עזרא ודוד עזרא להגיע להסדר מוסכם עם המדינה באשר לשיעורי הקנסות שיוטלו עליהם. לפיכך, מצאנו כי יש לאשר את ההסכמה בנוגע לעונש שהושגה בין המדינה לבין מאיר עזרא ודוד עזרא.

4. בניגוד למאיר עזרא ודוד עזרא לא הושג בין הצדדים הסדר מוסכם לעניין העונש שיוטל על תנובה ועל לנדסמן. לטענת המדינה נוכח מעמדה של תנובה בשוק ובהתחשב בכך שכוחה היחסי היה גבוה יותר מזה של מאיר עזרא יש להטיל על תנובה קנס משמעותי ובעל אפקט מרתיע, שיהיה בשיעור גבוה יותר מהקנס שיוטל על מאיר עזרא. באשר ללנדסמן, ששימש כזכור כמנכ"ל תנובה בעת ביצוע העבירה, טוענת המדינה כי יש להטיל עליו קנס בשיעור זהה לקנס שיוטל על דוד עזרא, וזאת אף תוך התחשבות בגילו ובפרישתו מכל עיסוק כלכלי.

בטיעוניה בפנינו הדגישה המדינה את חומרת ההסדר הכובל שנכרת בין תנובה ומאיר עזרא, וציינה בהקשר זה כי מדובר בהסדר שכלל כבילות מובהקות ועירומות, שכל תכליתן הייתה פגיעה בתחרות על חשבון הציבור על בסיס צפי שיווצר מחסור בבשר בשוק. עצם העובדה שבסופו של יום צפי זה לא התגשם אינה צריכה, כך טוענת המדינה, להביא להקלה בעונשם של תנובה ולנדסמן. המדינה מוסיפה וטוענת כי בכל הנוגע לעונשה של תנובה יש להתחשב גם בכך שמדובר באחד התאגידים הגדולים במשק ושנתח השוק שלה בעת עשיית ההסדר הכובל עמד בהתאם לפסק דינו של בית המשפט המחוזי על כ-20%. בכל הנוגע ללנדסמן טוענת המדינה כי כמנכ"ל תנובה היה לו אינטרס ישיר בגיבושו של ההסדר הכובל וכי היותו מנכ"ל שכיר (להבדיל מדוד עזרא שהוא מבעלי חברת מאיר עזרא) אינה צריכה לשמש כשיקול להקלה בעונשו. המדינה מוסיפה עוד, כי בפסיקתנו נקבע כי העונש הראוי על עבירות לפי חוק ההגבלים הוא קנס מרתיע בשילוב מאסר בפועל, וזאת על אף שאנשי העסקים והמנהלים העוברים על חוק ההגבלים הם ככלל אנשים נורמטיביים. באשר לתום ליבם של תנובה ולנדסמן, שהסתמכו על הייעוץ המשפטי המוטעה שניתן להם, טוענת המדינה כי תום הלב הוא אמנם שיקול להקלה בעונש; אולם, נוכח חוסר הסבירות שבהסתמכות על הייעוץ המשפטי ונורות האזהרה שהיו בפניהם תום ליבם של תנובה ולנדסמן אינו צריך, לטענת המדינה, לעקר את הנסיבות לחומרה שקיימות בעניינם.

5. באת-כוחה של תנובה, עו"ד ל' דורון, טענה בפנינו כי יש להטיל על החברה קנס סמלי בלבד, ששיעורו מנותק מהקנס שהוסכם בין המדינה למאיר עזרא. בהקשר זה טענה באת-כוחה של תנובה כי תנובה היא חברה נורמטיבית שפעלה תוך קבלת ייעוץ משפטי מלא, פרשה את כל המידע בפני עורך דינה, הסתמכה בתום לב על הייעוץ המשפטי שניתן לה ולא ניסתה כלל להסתיר את פעילותה ואת התקשרותה עם מאיר עזרא. כן הדגישה באת-כוח תנובה בטיעוניה כי חלפו ארבע-עשרה שנים מאז ביצוע העבירה בגינה הורשעה תנובה, כי התקופה שבה בוצעה העבירה הייתה תקופה של תת אכיפה של חוק ההגבלים וכי ההסדר הכובל בין תנובה למאיר עזרא לא יושם בפועל. בהקשר זה הוסיפה באת-כוח תנובה וטענה כי בפועל התקיימה תחרות עזה בין תנובה למאיר עזרא, וציינה כי המדינה אף חזרה בה מן האישום בדבר הסכמה של שתי החברות לא להתחרות זו בזו. כן טענה באת-כוח תנובה כי יש להתחשב בכך שמאז ביצוע העבירה בה הורשעה תנובה במקרה דנן הוחלפה שדרת המנהלים בחברה, וכי החל משנת 1997 מפעילה תנובה תכנית אכיפה פנימית בתחום דיני ההגבלים העסקיים.

בא-כוחו של לנדסמן, עו"ד א' קלגסבלד, טען בפנינו כי יש לבטל את הרשעתו של מרשו בהתאם להוראות סעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, וליתן לגביו צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור. בהקשר זה טען בא-כוחו של לנדסמן כי הרכיבים הבעייתיים בהסדר הכובל בין תנובה למאיר עזרא, שעלולים היו לפגוע בציבור, לא בוצעו בפועל. בטיעוניו הדגיש בא-כוחו של לנדסמן את נסיבותיו האישיות של מרשו וטען כי יש להבחין הבחנה של מהות ולא של דרגה בין לנדסמן לבין דוד עזרא. בהקשר זה התייחס בא-כוחו של לנדסמן לכך שמרשו הוא בן 77, הוא פרש מתנובה עוד בשנת 1995 והוא שימש כמנכ"ל שכיר בתנובה בניגוד לדוד עזרא שהיה בעל עניין אישי בהיותו מבעלי מאיר עזרא. בא-כוחו של לנדסמן הוסיף עוד, כי בניגוד לדוד עזרא, מרשו אינו משמש כיום כמנהל פעיל ועל כן להרשעתו בעבירה לפי חוק ההגבלים לא יהיה ערך הרתעתי אישי. עוד טען בא-כוחו של לנדסמן כי מרשו, שהיה מנכ"ל תנובה כשליח התנועה הקיבוצית, אינו אדם בעל השכלה פורמאלית והוא הסתמך בתום לב על הייעוץ המשפטי שניתן לו. עוד הוסיף עו"ד קלגסבלד, כי בא-כוחו דאז של לנדסמן היה גם זה שניסח פרוטוקול ישיבת דירקטוריון תמ"ע מיום 25.11.93, שבו פורטו ההסדרים השונים שגובשו בין תנובה למאיר עזרא.

6. על-פי מדיניות הענישה שנקבעה בפסיקתנו בשנים האחרונות בכל הנוגע לעבירות על חוק ההגבלים, מן הראוי ככלל להטיל על המורשעים בביצוע עבירות אלה עונשים של מאסר בפועל, שלא בדרך של עבירות שירות, בצירוף קנס כספי משמעותי (ראו למשל: ע"פ 1042/03 מצרפלס שותפות מוגבלת (1974) בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1) 721, 733-732; ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776, 941 (2005); ע"פ 7068/06 מדינת ישראל נ' אריאל הנדסת חשמל רמזורים ובקרה בע"מ, פסקה 14 לפסק הדין (טרם פורסם, 31.5.07)). מדיניות ענישתית זו היא מדיניות ראויה שנועדה לאכוף נורמות אשר יש בהן עניין ציבורי רב. זאת, בעיקר נוכח הצורך להרתיע מפני ביצוע עבירות לפי חוק ההגבלים, שהאינטרס הכלכלי של מבצעיהן הוא בעל עוצמה ושנזקן לציבור הוא רב. מאפיין נוסף של עבירות אלה הוא בכך שהן מבוצעות פעמים רבות על ידי בני אדם המנהלים ככלל אורח חיים נורמטיבי ושאינם פועלים מתוך מצוקה כלכלית או סוציאלית. עם זאת, למותר לציין כי בבואם של שופטים לגזור את דינו של נאשם שהורשע, גם כאשר מדובר באינטרס מובהק של גמול והרתעה, אין להתעלם מנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה שבפניהם ומהשיקולים האינדיבידואליים הקיימים בעניינו של כל נאשם ונאשם. במקרה דנן שוכנענו כי קיימות נסיבות חריגות ויוצאות דופן, שבהצטברן יחדיו מצדיקות להטיל על תנובה ועל לנדסמן עונשים שמידת חומרתם פחותה משמעותית מרמת הענישה הראויה בדרך כלל על עבירות לפי חוק ההגבלים. נקודת המוצא שלנו בבואנו לגזור את העונש בעניין שלפנינו היא כי נוכח מצבור הנסיבות החריגות לא יהא העונש שיוטל על המשיבים בבחינת תקדים למקרים הבאים.

7. נסיבה בעלת חשיבות ניכרת בגזירת עונשם של תנובה ולנדסמן היא העובדה שההסדר הכובל בין תנובה למאיר עזרא גובש בשנת 1993, היינו לפני כארבע עשרה. כתב האישום נגדם הוגש בשנת 1996. פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בו זוכו המשיבים ניתן לפני כשש שנים. הזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירה והתמשכות ההליכים בעניינם של המשיבים, שאין טענה כי הם נושאים באחריות לה, מצדיקה הקלה בעונשם. אף העובדה שההסדר הכובל בין תנובה למאיר עזרא גובש בתקופה של תת-אכיפה של דיני ההגבלים העסקיים, שבה לא שררה מודעות מספקת בקרב ציבור אנשי העסקים והמנהלים לאיסורים הקבועים בחוק ההגבלים, מצדיקה התחשבות מסוימת מצידנו בבואנו לגזור את עונשם של תנובה ולנדסמן (ראו: ע"פ 4855/02 הנ"ל, בעמ' 942; והשוו לע"פ 7014/06 מדינת ישראל נ' לימור (טרם פורסם, 4.9.07), פסקאות 78-76 לפסק הדין). העובדה שההוראות הכובלות שגובשו במסגרת ההסדר בין תנובה למאיר עזרא לא יושמו רובן ככולן בפועל מהווה שיקול נוסף להקלה בעונש, כמו גם מידת הפגיעה המועטה יחסית, אם בכלל, של ההסדר בתחרות בשוק הבשר הכשר; זאת, על אף החומרה הטמונה בעצם ההתקשרות בהסדר כובל שנכנס לגדר החזקות החלוטות הקבועות בסעיף 2(ב) לחוק ההגבלים (ראו ע"פ 7068/06 הנ"ל, פסקה 10 לפסק הדין). נסיבה נוספת שמן הראוי להתחשב בה בענייננו היא הממצא העובדתי שקבע בית המשפט המחוזי בדבר כנות טעותם המשפטית של תנובה ולנדסמן.

נתנו דעתנו גם לנסיבות לחומרה הקיימות בעניינם של תנובה ולנדסמן, ואלה נוגעות בעיקרן להיותה של תנובה תאגיד ענק בקנה מידה ישראלי. לתכלית ההרתעתית שבענישה הפלילית בתחום ההגבלים העסקיים ישנה חשיבות מיוחדת בכל הנוגע לענישתם של תאגידים כדוגמת תנובה ומנהליהם, שכן מידת הנזק הפוטנציאלי שעלול להיגרם לציבור הצרכנים כתוצאה מהתקשרותם של תאגידים מעין אלה בהסדרים קרטליסטיים עולה משמעותית על הנזקים שעלולים להיגרם מעבירות על חוק ההגבלים, שמבוצעות על ידי תאגידים בעלי השפעה מועטה יותר על ציבור הצרכנים הרחב. בהקשר זה ניתן אמנם לייחס משקל מסוים לתכניות אכיפה פנימיות בתחום ההגבלים העסקיים כדוגמת התכנית שהציגה תנובה, ואיננו מקלים ראש בחשיבותן, אולם בכל הנוגע לפן הפלילי של דיני ההגבלים העסקיים איננו סבורים כי יש לייחס לעצם הנהגתן של תכניות מעין אלה משקל מכריע. בהתחשב בשיקולים המצטברים שפורטו לעיל, הגענו לכלל מסקנה כי מן הראוי להטיל על תנובה קנס בשיעור גבוה יותר מהקנס שהוטל על מאיר עזרא. עם זאת, נוכח נטייתה של ערכאת הערעור שלא למצות את הדין עם הנאשם והחשיבות שיש לייחס לעקרון האחידות בענישה אנו סבורים כי אין להשית על תנובה קנס שחורג משמעותית מהקנס שהוטל על מאיר עזרא. לפיכך, יוטל על תנובה קנס בשיעור של 600,000 ש"ח.

8. אשר ללנדסמן מקובלות עלינו טענות בא-כוחו כי קיימות לגביו נסיבות יוצאות דופן לקולה, המצדיקות להבחין הבחנה של ממש בין העונש שנגזר עליו לעונש שנגזר על דוד עזרא. עם זאת, לא מצאנו עילה להיעתר לבקשת הסניגור לביטול הרשעתו של לנדסמן על אף נסיבותיו האישיות המיוחדות. ביטול הרשעה הוא צעד חריג ויוצא דופן - במיוחד כאשר עסקינן בהרשעתו של בגיר - ובתי המשפט ינקטו בו במקרים מיוחדים בלבד. האפשרות לבטל את הרשעתו של אדם נועדה ככלל לשימוש במצבים יוצאי דופן, שבהם אין מתקיים יחס סביר בין הנזק שייגרם לנאשם כתוצאה מעצם הרשעתו בעבירה מסוימת לבין החומרה הטמונה באותה עבירה (ראו ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337, 341 (1997)). סמכותו של בית המשפט הדן בעונשו של נאשם להורות על ביטול ההרשעה נועדה ליתן ביטוי לפן השיקומי והטיפולי של מדיניות הענישה. על כן ייעשה השימוש בכלי של ביטול הרשעה במצבים בהם שוכנע בית המשפט כי מבחינה שיקומית וטיפולית ישנה הצדקה למנוע מהנאשם את הפגיעה העתידית, הנובעת מהטלתה של הסטיגמה הכרוכה בעצם הרשעתו בעבירה פלילית. בהקשר זה ציינה השופטת ד' דורנר:

"הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים..." (ראו ע"פ 2083/96 הנ"ל, בעמ' 342).

לא מצאנו כי השיקולים השיקומיים והטיפוליים, שעשויים לעיתים להצדיק ביטול הרשעה, מתקיימים בעניינו של לנדסמן. בהתחשב בכך שלנדסמן אינו צפוי עוד למלא תפקיד כלשהו בתחום העסקי-כלכלי, איננו סבורים כי קיים יחס בלתי סביר בין הנזק הצפוי ללנדסמן מן ההרשעה במקרה דנן לבין חומרתה של העבירה. בהקשר זה אין להתעלם מכך שלנדסמן נושא באחריות אישית ישירה להתקשרותה של תנובה בהסדר כובל שנכללו בו כבילות קרטליסטיות מובהקות, שעלולות היו לפגוע פגיעה חמורה בציבור הצרכנים הרחב, לו היו מיושמות. בנוסף יש לזכור כי לנדסמן - אף אם טעה טעות משפטית כנה בהסתמך על הייעוץ המשפטי שניתן לו - לא נקט במאמצים סבירים בנסיבות העניין לבירור חוקיות מיזם תמ"ע; זאת במיוחד, על רקע הליך פלילי קודם שננקט נגדו ונגד תנובה, שבו נקבע מפורשות בפסק דין של בית המשפט המחוזי כי אין בהקמתה של שותפות בין מתחרים כדי לאפשר את עקיפת דיני ההגבלים העסקיים (באותו פסק דין הוחלט אמנם על זיכויו של לנדסמן, אך מטעמים אחרים). לפיכך, נדחית בקשתו של לנדסמן לביטול הרשעתו (לעניין הימנעות מביטול הרשעה בעבירה של הסדר כובל ראו: ע"פ 1042/03 הנ"ל בעמ' 731-730; ע"פ 5672/05 טגר בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקאות 121-120 (טרם פורסם, 21.10.07)).

באשר לעונשו של לנדסמן מצאנו, כאמור לעיל, כי נסיבותיו האישיות מצדיקות הקלה משמעותית בעונשו בהשוואה לעונש שנגזר על דוד עזרא. בהקשר זה יש להתחשב בהיותו של לנדסמן בן 77 שנה, ובכך שהוא פרש מתפקידו כמנכ"ל תנובה עוד בשנת 1995; כך שלענישתו במקרה דנן לא יהיה ערך הרתעתי אישי לגביו. אף העובדה שלנדסמן שימש כמנכ"ל שכיר בתנובה, כחבר קיבוץ אשר מילא שליחות ציבורית, ולא היה בעל אינטרס אישי-כלכלי בתפקידו, מצדיקה הקלה בעונש שנגזר עליו בהשוואה לעונשו של דוד עזרא ובהשוואה למקובל בעבירות מתחום זה (השוו: כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 629 (2004)). לפיכך, החלטנו להטיל על לנדסמן קנס בשיעור של 10,000 ש"ח.

סיכומו של דבר, החלטנו לאשר את ההסכמה בנוגע לעונש שהושגה בין המדינה לבין מאיר עזרא ודוד עזרא, כך שעל חברת מאיר עזרא יוטל קנס בסך 500,000 ש"ח ואילו על דוד עזרא יוטל קנס בשיעור של 100,000 ש"ח. תנובה תישא בקנס של 600,000 ש"ח. על לנדסמן יוטל קנס בסך 10,000 ש"ח.

ה נ ש י א ה

השופט א' א' לוי:

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט ס' ג'ובראן:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק-דינה של הנשיאה ד' ביניש.

ניתן היום, א' בשבט התשס"ח (8.1.2008).

ה נ ש י א ה ש ו פ ט ש ו פ ט