בתי המשפט

הכרעת דין – לגבי נאשמים 1, 2, 3, 4, 5, 7

1.  נגד הנאשמים הוגש כתב אישום בגין אי תשלום מס שנוכה (להלן: כספי הניכויים), 18 עבירות לפי סעיף 219 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] תשכ"א-1961 (להלן: הפקודה). נאשמים 2 - 7 הועמדו לדין גם בגין 18 עבירות לפי סעיף 224א' לפקודה, בהיותם, על פי הנטען בכתב האישום, מנהלים פעילים בנאשמת 1 (להלן: החברה).

ענינו של נאשם 6 הופרד במהלך שמיעת ההוכחות, בשל מצבו הבריאותי, והכרעת דין זו איננה מתייחסת אליו.

על פי האמור בכתב האישום, נאשמת 1 הינה חברה פרטית שהוקמה ב- 30.6.98 (צ"ל 1988ר.פ.פ.). בתקופות הרלוונטיות לכתב האישום עסקה הנאשמת בפיתוח חומרה–תוכנה בתחומי המדע והרפואה, ניתוח מערכות מידע ושילוב טכנולוגיות מתקדמות בכל תחומי המדע.

נאשמים 2 – 7 שימשו כמנהלים פעילים בנאשמת 1 בכל התקופות הרלוונטיות לכתב האישום.

בתקופה הרלוונטית היתה נאשמת 1 "מעביד" כמשמעותו בתקנות מס הכנסה ומס מעסיקים (ניכוי ממשכורת ומשכר עבודה ותשלום מס מעסיקים) התשנ"ג-1993.

הנאשמים היו חייבים בניכוי מס במקור מעובדיה של נאשמת 1, על פי הוראות סעיפים 164, 166 ו- 117 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] תשכ"א-1961.

נטען כי הנאשמים ניכו מס על פי הוראות סעיף 164 לפקודה מס הכנסה ממשכורות ששילמו לעובדיה של נאשמת 1, על פי הפירוט הבא:

                                                     סך הכל 2,783,984 ₪.

נטען כי הנאשמים, ללא הצדק סביר, לא שילמו לפקיד השומה את מס ההכנסה הנ"ל שניכו מעובדיה של נאשמת 1 כמפורט לעיל.

נאשמים 2 – 7 הואשמו בהיותם מנהלים פעילים בנאשמת 1, ונטען כי ידעו ולא נקטו בכל האמצעים הסבירים למניעת העבירות המפורטות באישום.

2.  להלן הוראות החוק הרלוונטיות:

(1)   העבירה נעברה שלא בידיעתו;

(2)   שהוא נקט בכל האמצעים הסבירים להבטחת מניעת העבירה."

3.  למען הסדר הטוב יובהר תחילה מיהן הנפשות הפועלות באירועים נשוא כתב האישום:

חב' סיריוס, נאשמת 1, הוקמה בשנת 1988 בידי נאשמים 2, 5 ו- 6. החברה, שעסקה בתחום פיתוח תוכנה רפואית, נוהלה על ידי נאשמים 2 ו- 5.

בשנת 1992 התקשרה החברה עם חברת טכ"מ בהסכם השקעה. על פי ההסכם התחייבה טכ"מ להשקיע סך של 140,000$ תמורת מניות בחברה. בתקופה הרלוונטית לכתב האישום היו נאשם 3 יחזקאל זעירה ונאשם 4 נפתלי לרמן דירקטורים בחברה מטעם טכ"מ.

בספטמבר 1996 התקשרה קרן הון סיכון, JPV, עם החברה בהסכם השקעה. תמורת השקעת 2,000,000$ קיבלה JPV מניות בחברה. JPV השקיעה לאחר מכן 2,000,000$ נוספים. בתקופה הרלוונטית לכתב האישום היה אראל מרגלית, נאשם 7, דירקטור בחברה מטעם JPV.

באותה תקופה עסק בענינים הכספיים של החברה הסמנכ"ל עידו רעם. רואה חשבון יהודיוף היה רו"ח של החברה באותה תקופה.

4.  לכאורה מדובר בתיק כתיקים רבים אחרים, בתיק אשר הנאשמים בו אינם חולקים על כך שכספי הניכויים בתקופה הרלוונטית נוכו ממשכורות העובדים ולא הועברו לרשויות המס.

ואולם, נסיבותיו של התיק חריגות - אין מחלוקת על כך שבמהלך מרבית התקופה הרלוונטית, ואף לפניה, נערכו הסכמים בין החברה לבין פקיד השומה. מדובר בהסדרים ייחודיים, שכן סוכם בהם על פריסה של תשלום חובות הניכויים, ובאופן חריג נדחה גם תשלומם של ניכויים עתידיים.

ההסכמים אף הם יחודיים - חובות המס והתשלומים העתידיים חולקו למספר תשלומים קטנים ותשלום אחד גדול בסוף התקופה, ובהתאם לכך נמסרו לפקיד השומה שיקים של החברה. בסוף כל תקופה נערך הסכם חדש, לאחר שהסכום הגדול לא שולם, ושוב נפרס סכום זה, יחד עם תשלומים עתידיים, למספר תשלומים קטנים וסכום גדול לתשלום בסוף התקופה - וחוזר חלילה.

כתב האישום מייחס לחברה ולנאשמים האחרים עבירות במשך 18 חודשים, החל מיוני 1998 ועד נובמבר 1999, הן בתקופה בה עמדו בתוקפם הסכמים עם פקיד השומה, והן בסופה של התקופה, כאשר החברה לא עמדה בהסכמים האחרונים, לא העבירה לרשויות המס את כספי הניכויים ובסופו של דבר נכנסה להליכי פירוק.

5.  להלן פירוט ההסדרים בתקופה הרלוונטית:

6.  השאלות העולות בתיק נוגעות לשתי תקופות. הראשונה, זו שבמהלך ההסדרים, מיוני 1998 ועד ספטמבר 1999, והשניה, זו שמספטמבר 1999, מועד בו חזר השיק האחרון ופג תוקפו של ההסדר האחרון עם רשויות המס, ועד נובמבר 1999 שהוא החודש האחרון אליו מתייחס כתב האישום:

א.  האם המנעות מהעברת כספי הניכויים בתקופת ההסדרים, בהתחשב בהסדרים ועל פי ההסדרים, משמעותה שלא נעברה עבירה, שכן התשלום נעשה במועד, על פי הסכם עם רשויות המס;

ב.  היה ועל אף ההסכמים נעברה עבירה, האם עומדת לנאשמים הגנת "הצדק סביר" בהתאם לסעיף 219 לפקודה;

 ג. בתום תקופת ההסדרים, בחודשים ספטמבר-נובמבר 1999, האם עומדת למי מהנאשמים אחת ההגנות שבסעיף 224א' - העבירה נעברה שלא בידיעתו או שהוא נקט בכל האמצעים הסבירים להבטחת מניעת העבירה;

ד.  לגבי נאשמים 3, 4 ו- 7 נשאלת השאלה האם עונים הנאשמים להגדרת "מנהל פעיל".

7.  לענין תפקידם של נאשמים 3, 4 ו- 7 בחברה –

ממסמכי רשם החברות, ת/19, עולה כי כל הנאשמים היו רשומים כדירקטורים בחברה. אמנם, להבדיל מנאשמים 2 ו- 5, נאשמים 3, 4 ו- 7 היו דירקטורים חיצוניים ולא הוגדרו כמנהלי החברה, אולם בפועל ניתן לקבוע, לצורך שאלת חבותם לגבי עניני המיסים של החברה, כי הללו היו גם מנהלים פעילים: הנאשמים, כדירקטורים, קיבלו דו"חות כספיים של החברה, השתתפו בישיבות באופן קבוע, ישיבות בהן נכח רואה החשבון של החברה ונכח סמנכ"ל החברה האחראי לענינים הכספיים, והיתה להם סמכות והשפעה בנושא ההחלטות שהתקבלו.

כך גם העיד רואה החשבון יהודיוף (עמ' 245):

"הם היו דירקטורים בחברה, הם יכלו לקבל החלטות כדירקטורים".

לענין זה צויין בע"פ 9902/05, מ"י נ' עץ בן-אבו בע"מ ואח':

"כבר נפסק, לא אחת, שלעניין המושג "מנהל פעיל", כמשמעו בסעיף האמור, אין חשיבות לאופן ולמידה שבה מתבטאת פעילותו, בין אם הוא מטפל בצדדים המקצועיים של העסק ובין בצדדים הכספיים".

כך גם נקבע בע"פ (חיפה) 2542/01, מרדכי רביבו נ' מ"י:

"ההלכה היא, כי מנהל פעיל אינו חייב להיות רשום כמנהל חברה אצל רשם החברות או במסמכי החברה. המבחן הוא מהותי, האם בפועל מילא תפקיד של מנהל בחברה... המבחן יהיה בעיקרו, אם היתה לנושא המשרה יכולת למנוע את העבירה בתוקף תפקידו".

דהיינו, גם אם נאשמים אלה לא עסקו בנושאים הכספיים באופן יום יומי ועסקו איש איש בתחומו, הרי על פי הראיות היו אחראים להחלטות הנוגעות לחברה ויכלו להשפיע עליהן, לרבות מניעת העבירות אילו ידעו עליהן, וניתן להגדירם "מנהלים פעילים" לצורך סעיף 224א לחוק.

תקופת ההסדרים:

8.  בהתאם להוראות סעיף 166 לפקודה, המועד להעברת כספי הניכויים קבוע בתקנות מס הכנסה ומס מעסיקים (ניכוי ממשכורת ומשכר עבודה ותשלום מס מעסיקים), תשנ"ג-1993, בסעיף 11(א):

בהתאם לתקנות, המועד להעברת כספי הניכויים קבוע בכל 15 לחודש. אין בהוראות הפקודה או בתקנות סעיף המסמיך את פקיד השומה לדחות את מועד התשלום. לכאורה, משלא שולם המס במועד הקבוע בחוק, הרי זו עבירה.

יחד עם זאת, מחומר הראיות עולה בבירור כי פקיד השומה נוהג להגיע עם נישומים להסדרים באשר למועדי העברת הכספים.

עד התביעה, הגובה הראשי מר אתרוג, נשאל באשר לסמכותו לדחות תשלומים, לפרוס חובות ולהגיע להסדרים עם נישומים, והשיב (עמ' 501):

ש. רק רציתי לשאול אותך שוב בנוגע לסמכות לפרוס חוב או לערוך הסדרים עם נישומים, מהי ההוראה בדין שמסמיכה את פקיד השומה לעשות זאת? אם תיתן לי את ההוראה?

ת. מה זאת אומרת?

ש. מכח איזה סמכות אתה עושה את ההסדרים האלה?

ת. בדרך כלל זה הוראה של נציבות מס הכנסה, כלומר לפי,

ש. יש לך הוראה שאתה יכול להראות לנו?

ת. כאן אין לי.

ש. לא כאן ועכשיו, אפשר שתועבר אלינו ההוראה?

ת. אגב, אני ראיתי, עו"ד אפשטיין הראה לי יש שם את הנוהל ושם מפורט, כל פעם זה מתעדכן.

ש. שם מפורטת הסמכות שלכם לערוך הסדרים?

ת. כן. או פקיד השומה, סגן פקיד שומה, גובה ראשי, סגן גובה ראשי, בהתאם להיררכיה..."

כאמור, בעניננו לא מדובר בפריסת חובות בלבד, שמשמעותה הסדרי תשלום לאחר שנעברה עבירה ובצילה של אותה עבירה, אלא מדובר גם בפריסת תשלומים עתידיים, דחיית התשלומים העתידיים שאמורים, על פי התקנות, להיות משולמים כאמור עד ה- 15 לחודש, למועדים אחרים.

עד התביעה אתרוג העיד לענין זה (פרוטוקול עמ' 426):

"ש. זאת אומרת אתה בעצם דחית חובות שעדיין לא נוצרו?

ת. אני לא דחיתי חובות, פרסנו את החוב.

ש. פרסתם תשלום של חוב שעדיין לא נוצר?

ת. נכון".

המאשימה איננה חולקת על סמכותו של פקיד השומה לדחות תשלומים, אך לטענתה, דחיית התשלומים הינה במישור האזרחי בלבד, ואיננה נוגעת להליכים הפליליים.

ואולם, משמוסכם כי פקיד השומה מוסמך לדחות תשלומים, הרי שלא ניתן לעשות הבחנה בין הליכים אזרחיים להליכים פליליים: מדובר בהסכם בין הצדדים, שמשמעותו מתן היתר לחברה להעביר את כספי הניכויים, מהעבר ומן העתיד, ולשלמם במועדים מאוחרים מאלה הקבועים בתקנות. היתר שכזה משנה, הלכה למעשה, את המועד לתשלום.

לענין זה מציין גיורא עמיר, בספרו עבירות מס (מהדורה רביעית), 419:

"במועד – משמע כי מה שהועבר לפקיד השומה, הוא הניכוי שבוצע מתשלומים ששולמו בחודש שקדם למועד ההעברה או תשלום שלא במועד הקבוע בתקנות, אבל התואם הסדר שהושג עם פקיד השומה". (הדגשה שלי, ר.פ.פ.)

העד אתרוג, כך עולה מעדותו, סבר כי הסדר התשלומים יש בו גם כדי למנוע ביצועה של עבירה פלילית באי תשלום הניכויים. וכדבריו (עמ' 427-428):

ש. אתה חשבת שהם עוברים עבירה פלילית.

ת. זה לא מתפקידי להגיד להם את זה.

ש. אבל היה לך בראש שהם עוברים עבירה פלילית ולא אמרת להם?

ת. לא.

ש. לא עבר לך בראש?

ת. לא, לא חשבתי, ברגע שנוצר חוב יצרנו עם המייצג את השיחת טלפון, הוא הגיע, סודר, מבחינתנו ביום ההסדר סודר החוב, ובזה הסתיים העניין".

משנדחו מועדי התשלומים על ידי פקיד השומה, ומששולמו התשלומים בהתאם להסדרים, אשר הוחלפו בהסדרים חדשים בתום כל תקופה, הרי שהנאשמים עמדו במועדי התשלום שנקבעו, וממילא לא עברו עבירה פלילית באי העברת כספי הניכויים.

9.  מכל מקום, גם אם דחיית התשלום על ידי פקיד השומה אין בה כדי "לאיין" את העבירה, הרי ודאי וודאי שיש בה כדי לתת "הצדק סביר" לאי העברת הכספים.

עד התביעה, רו"ח של החברה, יהודיוף, אשר ערך את ההסדרים בשם החברה מול רשויות המס, העיד כי אינו יכול לחוות דעתו על המצב החוקי, אולם הוא, בהגיעו להסדרים הניח כי אין מדובר בעבירה פלילית (עמ' 309-310):

"ת. זה ברור היה לי, זאת אומרת עצם זה שהביא אותי להסדר תשלומים במס הכנסה, זה היה ברור לי שמס הכנסה קיבל למעשה את המצב החוקי, את המצב הקשה שהחברה נמצאת, ודחה את תשלום המס. זאת אומרת זה היה ברור...

ת. לי זה היה ברור, ברור לי, אני מדבר עלי, לי היה ברור - ...

ת. לי זה היה ברור שהדחייה הזאת בוודאי שלא תביא בעקבותיה הרשעה פלילית, או בוא נגיד אם אני עושה הסדרי תשלומים עם מס הכנסה, ואני עומד בהם, זה ברור לי שלא תוגש נגדי תביעה פלילית...

ת. לגישתי היא לא עוברת עבירה, כי עצם זה שהגעתי להסדר עם פקיד השומה הווא דחה לי את התשלומים, לדעתי, ושוב לדעתי, החברה לא עוברת פה עבירה, כי הסדר התשלומים למעשה גם באופן פרקטי מעולם לא הגישו תביעה לפי מיטב ידעתי, מעולם לא הגישו תביעה למי שרק נערכה לו פריסת תשלומים והכסף שולם..."

מעבר לכך שאיש מבין המעורבים בעריכת ההסדרים מצד החברה, ובהם אלה מבין הנאשמים שידעו על ההסדרים ורו"ח שערך את ההסכמים מטעמה, לא סבר כי דחיית התשלומים יוצרת עבירה פלילית, הרי גם רשויות המס, בדחיית התשלומים שוב ושוב ועריכת הסכמים כל פעם מחדש, העבירו מסר לפיו ההסכמים "כשרים" לכל דבר וענין.

וכעדותו של נאשם 2 (עמ' 700-701):

"כל מה שאני אומר, חוב למס הכנסה היה, וברור שחובה לשלם אותו... וכשהיה הסכם ידעתי שאני צריך לשלם לפי תאריכי ההסכם ולא משום דבר אחר, לא ידעתי שיש משהו אחר.

ש. מתי הבנת שזו עבירה פלילית?

ת. באוקטובר 99 הבנתי, אבי יהודיוף אמר לי.

ש. לפני זה לא דובר שמדובר בעבירה פלילית?

ת. לא אף לא פעם אחת. לא רק שלא דובר שזה עבירה פלילית, אלא שהיה ברור לי... אם הייתי יודע שאני עושה עבירה פלילית, אני, את לא מכירה אותי, אבל לא יכול הייתי לעשות עבירה פלילית בידיעה שאני עושה עבירה פלילית... לא נאמר ולא דובר על עבירה פלילית עד לאותה פעם שלא עמדנו בשני הצ'קים הגדולים של ההסכם האחרון..."

בפסק דינו בענין מ"י נ' חב' פרץ ג.ג. מהנדסים חב' לבניה וניהול בע"מ ואח', ת"פ 4919/04 התייחס כב' השופט מינץ, בין היתר, לשאלת ההצדק הסביר:

"יתר על כן, תמים דעים אני עם ב"כ הנאשמים שהאבחנה שמצאה ב"כ המאשימה בין ההליכים האזרחיים ובין ההליכים הפליליים המקויימים נגד נישומים המתקשים לשלם את חובותיהם, היא די מלאכותית... כשם שבמישור האזרחי, משמעות ההסדר היא כדין מתן תרופה להבא, כך במישור הפלילי. לכן, צודק ב"כ הנאשמים בטענתו האחרת והיא שלא היה מקום לצפות מהנאשם לשלם לפקיד השומה כספים לפני המועד שנקבע לתשלומם בהתאם להסדר התשלומים..."

משנערכו הסכמים וזה המסר שניתן היה לקבל מהם, עומד לנאשמים "הצדק סביר", שכן היו רשאים להסתמך על ההסכמים אליהם הגיעו עם רשויות המס ובהתבסס על החזקה לפיה מעשיה של הרשות נעשים באופן תקין וחוקי. 

לענין ההסתמכות על מעשי הרשות התייחס בית המשפט בבג"צ 3483/05, 4509/05, די.בי.אס. ואח' נ' שרת התקשורת ואח':

"19.  ככלל, מעשיה של הרשות מוחזקים כמעשים שנעשו באופן חוקי ותקין. זו חזקת החוקיות הידועה גם כחזקת התקינות וכחזקת הכשרות (ראו, יצחק זמיר "ראיות בבית המשפט הגבוה לצדק", משפט וממשל א 295, 297 (1985)... חזקת החוקיות או הכשרות, החלה על מעשיה של רשות מינהלית, הינה חיונית מבחינת האינטרס הציבורי. ראשית, כאמור לעיל, המצב שבו פרטים יעשו דין לעצמם בניגוד להוראות הרשות חותר תחת עיקרון שלטון החוק ותחת תכליתם של החוקים שהרשות מבקשת לאוכפם. שנית, באם לא תישמר חובת הציות להחלטותיה של הרשות, לא יוכל הציבור להסתמך על החלטות אלה ותיגרם לסדר הציבורי פגיעה אנושה..."

בנסיבות אלה, ניתן לקבוע כי אם אכן נעברה עבירה בדחיית התשלומים בהסדרים עם רשויות המס, הנאשמים הוכיחו כי היה הצדק סביר למעשיהם ועומדת להם הגנה בהליך הפלילי, במה שנוגע לאי העברת התשלומים בתקופות ההסדרים.

התקופה שלאחר ההסדרים – נאשמים 1, 2 ו- 5:

10. אין מחלוקת על כך שהחל מספטמבר 1999 לא היו עוד הסדרים תקפים בין החברה לבין רשויות המס. דהיינו, בתקופה זו, עיכוב כספי הניכויים ואי העברתו לידי רשויות המס כנדרש על פי החוק מהווה עבירה.

אין מחלוקת כי נאשמים 2 ו- 5 היו מנהלים פעילים בחברה וכי השניים ידעו במהלך כל תקופת ההסדרים על ההסדרים ועל מצב התשלומים על פי ההסדרים (סיכומי ב"כ הנאשמים עמ' 7 סעיף 50).

לפיכך, השאלה לגבי תקופה זו האם יש לנאשמים 1, 2 ו- 5 הצדק סביר, ולגבי נאשמים 2  ו- 5 האם נקטו בכל האמצעים למניעת העבירה.

לגבי תקופה זו, הנאשמים טוענים כי פעלו כפי שכל נישום סביר וכל דירקטור סביר היה פועל. לטענתם, בעת שפקעו ההסכמים, היה ידוע להם כי תוך שלושה שבועות עומדת להכנס לחברה השקעה בסך של 10 מליון דולר.

לטענת הנאשמים, בתקופה האמורה עמדה על הפרק הצעת השקעה של חברת אוש"פ. זו ירדה מעל הפרק ובעלי המניות באוש"פ הציעו להשקיע אישית בחברה. הצעה זו טורפדה על ידי נאשם 7 שביקש להשקיע בחברה באמצעות קרן הון סיכון JVP שבשליטתו. לטענת הנאשמים, נאשם 7 הודיע כי לא הצליח לגייס את כספי ההשקעה. בשלב זה היה עליהם להחליט האם להפסיק לאלתר את פעילות החברה ולפטר את עובדיה או להמתין להשקעה שהיתה צפויה להגיע תוך שלושה שבועות.

הנאשמים טוענים כי חיסול החברה בשלב זה היה צעד חסר אחריות ובלתי סביר, והיה מחסל את הסיכוי לתשלום מיידי של הניכויים. מכאן, לטענתם, היה להם הצדק סביר לאי העברת כספי הניכויים.

11. מעדותו של נאשם 2 עולה כי במשך תקופה ארוכה היה בטוח שהינה עומדת להיות השקעה גדולה שתשפר את תזרים המזומנים של החברה.

כך לדבריו (עמ' 674(:

"למשל בפברואר 99... הסיטואציה היתה שלוקהיד מרטין חייבים לנו סדר גודל של שמונה מאות אלף דולר שהם צריכים לשלם עוד מעט, אוש"פ סוגרים איתנו את ההסכם, חתום כבר... מה קורה בפברואר? אוש"פ נמכרים פתאום, בום, נופל. 2. את החובות לא שילמו, רק דחו בגלל באג 2000 והמכירות לא קרו, אז זה בפברואר. ביולי 99 אני יודע שאראל הולך להשקיע כסף בביטחון, עשרה מליון דולר. אין לי שום ספקות שהוא ישקיע... יום לפני ההשקעה פתאום באים השותפים ואומרים לו לא, זה היה דבר לא צפוי..."

"אבל למה זה לא קרה? כח עליון... אני אראה לך שלושה כוחות עליונים. כשאני מסביר שהשתלשלות הנסיבות היא היתה הבעייתית זה בדיוק הכוחות העליונה... לדעתי כוח עליון חיסל את החברה.

ש. שלוש פעמים זה קרה?

ת. כן"

למעשה עולה מדברי הנאשם כי מספר פעמים, כאשר נערכו הסדרים לגבי תשלומי הניכויים, היתה הנחה שהינה עומדת להיות השקעה שתאפשר תשלום החובות. אולם פעם אחר פעם התברר כי אין השקעה, מכל סיבה שהיא, ואין כספים לתשלום חובות הניכויים.

הנאשם העיד כי ידע שעידו רעם מנהל את תזרים המזומנים וכי יכול היה לדעת מה קורה לכספים. לדבריו הוא יכול היה לשאול ברמה היום יומית מה המצב הכספי. היו דו"חות חודשיים ואף ראה אותם, כמו גם דו"חות רבעוניים, אם כי לדבריו לא קרא אותם, כלל לא הסתכל עליהם ואינו יודע לפענח מה כתוב בהם (עמ' 679, 680, 686). כמו כן העיד הנאשם כי ידע על קיומו של חוב למס הכנסה בגין ניכויים (עמ' 686, 687, 698). הנאשם אף חתם על חלק מהדו"חות.

לשאלה מה עשה כדי לפתור את בעיית הניכויים של החברה טען כי היה מעורב בגיוס השקעות. הנאשם הודה כי ניתן היה להפחית את הוצאות החברה בהורדת שכר לעובדים או פיטורי עובדים, אך הדבר היה מביא לקריסת החברה. 

כך, לדבריו (עמ' 705, 706):

"ואז הפוינט הוא שאם לא נשלם את החובות בהסכם, להיפך, אני חשבתי שההשקעה שהיתה אמורה להיות בתחילת נובמבר, אמורה לגמור את הכל כי אנחנו משלמים גם את שלושת הצ'קים האלה שלא עמדנו בהם וגם את הצ'ק הגדול בדצמבר...

אני מסביר לך, עבירה פלילית אם לא נעמוד בהסכם. אם לא נשלם משכורות אני בטוח לא אעמוד, כיון שהחברה תקרוס עוד לפני...

זאת אומרת גם לא בטוח לא אעמוד כי יש לה עוד את הנכסים, אבל החברה תקרוס אם לא נשלם משכורות, ואם היא תקרוס הסיכוי שלי לשלם משכורות, לגבות את החובות כלפינו, ולשלם את החובות, הוא רק יותר קטן, הוא לא יותר גדול...

דובר שצריכים לשלם את הסכומים האלה ואנחנו באמת התכוונו לשלם. בנובמבר היה אמור להיות ההשקעה ויש לנו מאיפה לשלם..."

בסופו של דבר, כל זמן שישנם הסכמים, הנאשם יכול להסתמך עליהם ולא לשלם. ברגע שפקע תוקפו של ההסכם האחרון, אין עוד כל בסיס לאי תשלום חובות הניכויים.

בשלב זה, הנאשם, אשר ידע בכל התקופה כי ישנם חובות למס הכנסה, ואשר ידע כי תשלום אותם חובות נדחה שוב ושוב מאחר שהחברה איננה יכול לפרעם, ובוחר לשלם שכר לעובדים במקום לשלם את חובות המס, אינו יכול עוד להיתלות בתקוותיו כי מצבה הכלכלי של החברה יתאושש. בשלב זה בו פקע ההסדר, היה על הנאשם לדאוג להעברת כספי הניכויים, ומשלא עשה כן, עבר עבירה כנטען בכתב האישום.

12. כך גם לגבי נאשם 5.

על פי עדותו של הנאשם (עמ' 831):

 "בכל נקודת זמן לחברה יש כסף שהוא כסף שלה רק שלא כולה יושב בתוך החשבון בנק. יש פערים בתוך הדבר הזה כדי שהחברה תוכל לעמוד ולשלם משכורות בצורה מסודרת, היא צריכה לשלם בכל חודש ולכן נוצרו נקודות זמן שבהן לחברה לא היה מבחינת מזומן בכיסה לשלם אותו למרות שהכסף היה שלה, הוא פשוט עוד לא ישב בתוך החשבון הבנק. וזה נקודות שבהם אבי יהודיוף... הוא בא מיוזמתו והציע שאנחנו נבקש פריסה של הדברים עד שמגיעים הסכומים הגדולים..."

הנאשם העיד כי עידו רעם ואבי יהודיוף היו בודקים את תזרים המזומנים ויושבים איתו או עם דני (נאשם 2), ואז יהודיוף היה הולך למס הכנסה ומטפל בפריסת התשלומים. בשנת 1999 עוכבו תשלומי חובות שהחברה היתה אמורה לקבל. לחברה היו נכסים אך היתה בעיה בתזרים המזומנים (עמ' 840). השקעה שהיתה אמורה להכנס מ- JVP לא נכנסה, חוזים לא נחתמו בשל חשש מבאג 2000.

לדבריו, רק בסוף אוקטובר או תחילת נובמבר 1999 הוא הבין ש"אם לא ישולמו החובות למס הכנסה, זה יכול להיות עבירה פלילית". לדבריו זו היתה הפעם הראשונה שעלה שבתוך ההתנהלות מול מס הכנסה יש משהו פלילי. לדבריו (עמ' 847) "בתוך הדבר הזה לא עלה על דעתם של אף אחד עד סוף אוקטובר תחילת נובמבר... שיש איזשהו משהו לא בסדר שאנחנו עושים...".

בתחילת נובמבר 1999 נפלה השקעה שהיתה אמורה להגיע, של JVC, אך הוא לא התפטר אלא ניסה לגבות חובות שהיו חייבים לחברה, כדי לשלם את חובותיה. היו פגישות עם משקיעים פוטנציאלים בנסיון למכור את החברה. בסופו של דבר נכנסה החברה לכינוס נכסים בפברואר 2000.

לשאלה מדוע המשיכה החברה לשלם משכורות לעובדים במקום לשלם את חובות המס שלה השיב כי החברה היתה אמורה לקבל כספים גדולים פי כמה מהחובות, ובמצב כזה לא היה נכון לסגור את החברה (עמ' 1027, 1029). לדבריו, בכל נקודת זמן שנעשה הסדר עם מס הכנסה, הוא היה משוכנע שסך הנכסים של החברה עולים על התחייבויותיה, ולכן בטוח לעשות את ההסדר.

לשאלה מדוע לאחר שידע שמדובר בעבירה פלילית עדיין המשיך לשלם משכורות לעובדים השיב כי החברה עמדה לפני השקעה והיתה הנחה שייכנס כסף. לדבריו לא עלה על דעתו שההשקעה לא תיכנס (עמ' 1053). לדבריו עצירת המשכורות היתה גורמת להתפרקות החברה ולעצירת ההשקעות. צעד כזה נראה לו בלתי הגיוני (עמ' 1058).

13. מצבו של נאשם 5 זהה לזה של נאשם 2. שני הנאשמים נתלים בכספים שהיו אמורים להכנס לחברה, כסיבה בגינה המשיכו לשלם משכורות לעובדים במקום לשלם את חובות המס, מתוך הנחה ותקווה שתוך ימים ספורים ייכנס כסף לחברה, ומתוך חשש שאי תשלום לעובדים ימוטט את החברה.

אילו היה מדובר בתשלום יחיד שלא שולם, באירוע בודד, אולי היה בטענה זו כדי לסייע לנאשמים. אולם הנאשמים התנהלו באותו אופן משך שנים – בהסכמת מס הכנסה דחו תשלומים שוב ושוב. הדחיה נעשתה מאחר שכל פעם שהגיע מועד התשלום הגדול, לא היה בידי החברה כסף לשלמו והיתה הנחה כי תוך מספר חודשים ייכנס כסף לחברה ויתאפשר תשלום החוב.

מדובר בהתנהלות על פני תקופה ארוכה, כאשר בסופה נותר החוב שלא שולם.

בכל הנוגע לתקופת ההסכמים, עומדת לנאשמים הגנה, בגין הסכמת רשויות המס לדחיית התשלומים. אולם משבסופו של דבר לא שולם החוב למס הכנסה, לא ניתן עוד להתלות בהנחות ותקוות לקבלת כספים.

לגבי נאשמים אלה הוכח, והם מודים, כי ידעו על אי העברת כספי הניכויים. הנאשמים אף לא עשו דבר למניעת העבירה, למעט להמתין שוב ושוב לכך שייכנסו כספים לחברה. השאלה אם עומדת לנאשמים 2 ו- 5 ההגנה של "הצדק סביר" בתקופה שבתום ההסדרים.

הנאשמים טענו, כאמור, כי פעלו להבראת החברה, לגביית כספים, לקבלת כספי השקעות, כאשר לטענתם, אילו שילמו את החוב, היתה החברה קורסת.

לענין זה קבעו בתי המשפט כי עיכוב כספי מיסים כדי למנוע התמוטטות החברה אינו מהווה הצדק סביר.

ברע"פ 4844/00, ברקאי ואח' נ' מ"י, (להלן: הלכת ברקאי) קבע בית המשפט:

"זאת ועוד, גם כאשר עיכוב הכספים מוסבר בקיומם של קשיים כלכליים, ואף אם העיכוב נעשה רק מתוך שאיפה לדחות במעט את מועד העברת הכספים, עדיין מתעורר חשש שבנסיבות מסויימות לא יוכלו רשויות המס לקבל כספים אלו כלל אם הפרט ייקלע למצב של חדלות-פירעון, כפי שגם אירע במקרה שבפנינו.

יוצא איפוא כי על פי תכליתם, האיסורים הפליליים על הימנעות מהעברת מסים שנגבו משתרעים גם על מצבים שבהם לפרט עומדת אך ברירה בין עיכוב כספי המיסים בידיו לבין התמוטטותו הכלכלית, שכן, לפרט אין זכות לבסס את המשך פעילות העסקית על כספים שאינם שייכים לו. על כן יש לקבוע כי ההגנות של 'הצדק סביר' ונקיטת האמצעים הסבירים או הנאותים למניעת העבירה אינן חלות אף אם העיכוב בהעברת כספי המסים נבע ממצוקה כלכלית קשה שהותירה בפני הפרט אך בחירה בין העברת כספי המסים, שאינם שייכים לו, לבין קריסתו הכלכלית."

בע"פ 9902/05, מ"י נ' עץ בן אבו בע"מ ואח', התייחס בית המשפט המחוזי בירושלים להלכת ברקאי וקבע:

"פסיקתו האמורה של בית המשפט העליון בשאלת פרשנות המונח "הצדק סביר", הינה בגדר תקדים מחייב, ואיננו סבורים – כפי שסבר בית משפט קמא – שמדובר אך ב'אמרת אגב'. מכל מקום, הפרשנות האמורה מקובלת עלינו ממכלול טעמיה, זאת לאור התכלית החקיקתית של סעיף 219 לפקודה והרציונל העומד ביסוד הסדר שיטת הניכוי במקור, אשר הובאו בהרחבה לעיל".

בעניננו לא מדובר באירוע חד פעמי בו לא הועברו כספי הניכויים, כספים אשר נוכו ממשכורות העובדים עבור מס הכנסה, ונותרו בידי החברה, אלא בתקופה ממושכת בה נעשו הסדרים על גבי הסדרים, בשל קשיים כלכליים של החברה, כאשר מרבית הכספים אינם משולמים, ובסופו של דבר משתמו ההסדרים עדיין לא הועברו כספים אלה לידי המדינה.

14. בנסיבות אלה, לגבי התקופה שמספטמבר עד נובמבר 1999, לאחר שתמה תקופת ההסדרים, לא עומדות לנאשמים 1, 2 ו- 5 ההגנות הקבועות בחוק, ויש לקבוע כי בתקופה זו עברו את העבירות המיוחסות להם בכתב האישום.

התקופה שלאחר ההסדרים – נאשמים 3, 4 ו- 7:

15. נאשמים 3, 4 ו- 7 היו כאמור דירקטורים בחברה. לגביהם, מתוך התקופה שלאחר ההסדרים, מדובר על חודשים ספטמבר ואוקטובר 1999, מאחר שבנובמבר התפטרו הדירקטורים לאחר שהתברר שהחברה לא תוכל לשלם חובותיה לרשויות המס.

16.  נאשם 3 – יחזקאל זעירה:

בהודעתו לפני רשויות המס, ת/3, ציין הנאשם כי תפקידו בחברה היה דירקטור ויו"ר מועצת המנהלים. יחד איתו היו במועצת המנהלים דני בזל, שהיה מנהל החברה, אמיר ברזילי, שאף הוא היה מנהל בחברה, נפתלי לרמן שהיה דירקטור, אראל מרגלית שהיה דירקטור ואמוץ ענר. עידו רעם היה לדבריו אחראי על הכספים ומזכיר. לדברי הנאשם, תפקידו היה ככל דירקטור, ובנוסף, כיו"ר, היה חותם על הפרוטוקולים של ישיבות מועצת המנהלים וחותם על הדו"חות הכספיים של החברה.

לדברי הנאשם, בתחילת 1999 נודע לו מדיווח של הנהלת החברה, דני בזל, אמיר ברזילי ועידו רעם, בנוכחות רו"ח יהודיוף, על הגעת החברה להסדר עם מס הכנסה לפריסת חוב הניכויים. לדבריו, מאותו רגע הסתכלו הדירקטורים על סיכויי החברה לגייס כספים כדי להמשיך את פעילות החברה ולכסות את חובותיה. בנובמבר 1999, כשהתברר לו שאין משקיע לחברה, הציע להפסיק את פעילות החברה מיידית. כשנדחתה הצעתו, הודיע על התפטרותו מהדירקטוריון.

לדברי הנאשם:

"הנהלת החברה דני בזל, אמיר ברזילי ועידו רעם יחד עם רואה חשבון אבי יהודיוף דווחו כי החברה הגיעה להסדר פריסת חובות עם מס הכנסה. בתחזית תזרים המזומנים של החברה כפי שהוצגה למועצת המנהלים היה כלול הסכום שנאמר לנו שהוא התשלומים בגין הסדר הפריסה. ברגע שדווח לנו כי לחברה נגמרו המזומנים על מנת לעמוד בהסדר ואין פתרון השקעה מיידי דרשתי מיד את סגירת החברה על מנת להימנע מנזק נוסף. כאשר בקשתי לא נענתה מיידית התפטרתי".

בעדותו בבית המשפט (עמ' 711 ואילך) ציין הנאשם כי כדירקטור בסיריוס היה נוכח במועצת המנהלים "בתור היותר מבוגר או יותר בכיר...". לדבריו הוא היה מתמנה ליו"ר ותפקידו היה ניהול הישיבה, לאחר מכן חתימה על הפרוטוקול, חתימה על דו"חות כספיים במידה שצריך. הדירקטוריון היה מתכנס בנושאים שנקבעו מראש ולפני הישיבה היו מופצים המסמכים הרלוונטים – אם מדובר בדו"ח כספי אז טיוטת הדו"ח וכדומה. הדירקטורים היו שואלים שאלות ומקבלים החלטות בהתאם.

לענין כספי הניכויים ציין כי הנושא לא עלה בפני עצמו אלא "קפץ לנגד עיניו" במועד כלשהו בתחילת 1999, במסגרת אחד הדיונים, תקציב או אישור דו"חות לשנת 1998. לדברי הנאשם:

"הוצג תזרים מזומנים, ובמסגרת תזרים המזומנים הופיעו מידי חודש סעיפי הוצאה שונים, היה ביניהם גם סעיף שכתוב עליו מס הכנסה... מי שלא היה מעורב בענייני החברה ביום יום, היה יכול לסבור וזה גם היה נראה באותו סדר גודל שזה התשלום השוטף בגין הניכויים למס הכנסה... פתאום מופיע בסוף התזרים, שזה היה לקראת סוף 99, מופיע פתאום איזה סכום של איזה שני מליון ומשהו שקל. אז אני לא זוכר מי מהדירקטורים החיצוניים שאל ומה זה? ואז נאמר לנו שיש הסדרים, שזה כבר לא ההסדר הראשון, אני כבר לא זוכר מתי, בוא נגיד היה התשלום הגדול שנעשו הסדרים כאלה עם מס הכנסה, ויש תשלום שוטף וזה סילוק שארית החוב לפי אותו הסדר."

בעדותו התייחס הנאשם לתחזית מזומנים ממאי 1999, בה הוזכר תשלום למס הכנסה בכל חודש, ובחודש דצמבר הסכום הגדול, 2,470,000. עד אז לא הכיר את ההסדרים. לדברי הנאשם, הדו"ח חיזק את דעתו שהחברה זקוקה להשקעה כספית.

בשלב הבא, בסוף אוקטובר, כינסה אותם הנהלת החברה באופן בהול, והודיעה כי ישנה בעיה עם החזר החובות למס הכנסה. לדברי הנאשם, אז גם הוזכר לראשונה שזוהי עבירה פלילית (עמ' 722). מאחר שתוך מספר ימים היה אמור להכנס כסף, החליט להמתין. מספר ימים לאחר מכן הודיע אראל שלא אושרה ההשקעה, כונסה מועצת המנהלים, הוא המליץ להכריז על פירוק החברה, וכשהדבר לא נעשה מיידית, הוא ונפתלי התפטרו (ת/12, ישיבה מיום 4.11.99).

לדברי הנאשם, יתכן שנושא החוב עלה בישיבה שקדמה למאי 1999, כחודשיים קודם לכן. עם זאת, הדבר הוצג כאילו אין כל בעיה, ישנם הסדרים מתמשכים עם מס הכנסה.

לגבי נפתלי לרמן העיד העד כי הוא היה דירקטור והיו מתייעצים איתו כ"איש המקצוע שתומך בהם מלמעלה".

לגבי אראל מרגלית ציין כי היה דירקטור ועיקר המעורבות שלו היתה בנושא גיוסי הון.

לגבי עצמו ציין כי לא התייעצו איתו בנושאים כספיים.

לענין הפרוטוקולים של הישיבות ציין כי היו נושאים שעלו ולא נרשמו, אם לא נדרשה בהם החלטה.

לדברי העד, מתוך עיון בדו"חות הוא לא יכול היה להסיק שיש חובות ניכויים (עמ' 740). הוא גם לא שאל את רואה החשבון לגביהם, מאחר שלא ראה בכך משהו חריג.

בשנת 1999 כבר הבין שיש חובות למס הכנסה. הוא לא הבין שהחובות הולכים וגדלים, והחוב לא נראה רע לפי תחזית המכירות של החברה (עמ' 741). לדברי הנאשם, עד "תחילת אמצע 99" כלל לא היה מודע לחובות הניכויים. הוא לא היה מודע לכך שלא שולמו.

לגבי נ/18, עליו הנאשם חתום, בו צויין חוב לגבי "עובדים למוסדות בגין שכר" ציין כי לא הבין שמדובר בחובות ניכויים. לדבריו "אני שוב יכול לתת לך אלף ואחד פרשנויות...". לדברי הנאשם, מדובר בחברה שעיקר הוצאותיה כח אדם ולפיכך לא מדובר סכום שאינו סביר, הגם שלא מצויין בדו"ח שמדובר בחוב למס הכנסה. עד תחילת 1999 לא דובר על חוב ניכויים למס הכנסה.

17.  נאשם 4 - נפתלי לרמן:

הנאשם העיד כי מונה כדירקטור בחברה מטעם חברת טכ"מ, אשר השקיעה בסיריוס. לדבריו, כדירקטור היה אמור לדאוג לכך שהיעדים העיסקיים של החברה יושגו. במסגרת זו היה מעורב בעזרה ובמתן הנחיות בנושא פיתוח תוכנה וכן בנושאים עיסקיים, בעיקר בנושאים עם לקוחות. לדברי הנאשם הוא לא עסק בנושא הכספי של החברה. פעם בשלושה חודשים היו אמורות להתקיים ישיבות של מועצת המנהלים והיו אמורים לקבל דווח על המצב הכללי, העיסקי והכספי של החברה.

לדבריו, מנהלי החברה ומורשי החתימה היו דני בזל, אמיר ברזילי, אמוץ ענר ועידו רעם.

הנאשם ציין כי בסוף שנת 1998 דווח במועצת המנהלים על ידי רואה החשבון ועל ידי המנכ"ל דני בזל והמזכיר והאחראי על הכספים עידו רעם כי החברה הגיעה להסדר עם מס הכנסה בגין חובות הניכויים. בנובמבר 1999 דווח בישיבת מועצת המנהלים על ידי דני בזל כי לחברה אין יכולת לשלם את התשלום הבא למס הכנסה. בעקבות הודעתו של דני בזל, אמר יחזקאל זעירה כי החברה איננה יכולה להמשיך וחייבת מיידית להכנס לכינוס נכסים. דני בזל אמר שלא ניתן לעשות זאת ללא החלטה של בעלי מניות הבכורה, ואז לדברי הנאשם, הוא ויחזקאל התפטרו ממועצת המנהלים.

בעדותו בבית המשפט ציין הנאשם כי היה בחברה מטעם טכ"מ בשנים 1992 עד 1996, עד לכניסתה של קרן הון סיכון בסיבוב השני. לדבריו, הוא היה עוזר לחברה בצד המקצועי שלה – פיתוח ועיסקאות. באותה תקופה הוא היה פעם בשבוע או שבועיים בחברה, יושב עם היזמים "כמו אמא שדואגת לילדים שלה הקטנים שהיא לא יכולה לעזוב אותם כשהם כבר גדולים", וברובד השני היה במועצת המנהלים. בשנת 1996 נכנסה קרן הון סיכון שהיתה מיוצגת על ידי אראל מרגלית. בשלב זה היה שינוי מהותי. בין היתר נכנסו רואי חשבון ועורכי דין מהשורה הראשונה.

לגבי חוב הניכויים ציין כי בתחילת 1999, בדיון סביב הדו"ח של 1998, סיפר רו"ח יהודיוף כי הגיע להסדר עם מס הכנסה וזה בא לידי ביטוי בדו"חות (עמ' 769). האירוע הבא שלדברי הנאשם זכור לו הינו ב- 4.11.99, כאשר יום או יומיים קודם לכן נודע לו שהחברה לא עמדה בתשלום, היה ברור שהחברה צריכה להיכנס לכינוס נכסים, ואז הוא התפטר.

לדברי הנאשם, הוא לא ידע על קיומם של ההסדרים, הדבר מעולם לא הוצג בשום ישיבת דירקטוריון שהוא היה בה (עמ' 770). לדברי הנאשם, הוא דירקטור כשליח של חברה ציבורית, לא בעל מניות ולא עובד של סיריוס, ואילו היה לו חשש כלשהו שמדובר בעבירה פלילית, לא היתה לו כל סיבה לעשות זאת. לדבריו, אילו העיר מישהו אזהרה, אילו בדו"חות היתה מופיעה הערה או אילו היו מקבלים מכתב ממס הכנסה, לא היה נותן לדבר להמשך.

הנאשם ציין כי האחריות למשכורות, כמו גם לניכויים, היתה של הנהלת החברה. לדבריו בחברה היו חשב ורו"ח והנהלת החברה טיפלה בנושאים אלה.

הנאשם ציין לגבי הדו"חות שנדונו בישיבות הדירקטוריון, כי לא התנהל דיון סביב לסעיף ההתחייבויות שנוגע ל"עובדים במוסדות בגין שכר". בשום מקום לא היה כתוב ניכויים והוא הבין שמדובר בתשלומי ביטוחי מנהלים, חופשה... הדבר היחידי שהיה זכור לו זה הדיווח של רו"ח יהודיוף על ההסדר עם מס הכנסה לגבי הדו"ח השנתי של 1998. לדבריו הוא לא התמקד בדברים האמורים – לחברה היו כמה רואי חשבון והיתה ועדה כספית. הוא עצמו התמקד בהשגת השקעות ועמידה בתקציב המכירות. לגבי החוב למס הכנסה היה ברור לו שיש חוב ושיש הסדר לפיו צריך לשלם בסוף השנה. מבחינתו הכל היה תקין עד ל- 4 בנובמבר, שאז התפטר (עמ' 794).

העד סיכם את דבריו בכך שהדירקטוריון התמקד בקטע של ההתנהלות העיסקית, של ההשקעות, של מה שיכול להביא התקדמות לחברה. זו גם היתה התמחותו. לשאלה מה הבין מההסדר עם מס הכנסה ציין:

"שרואה החשבון של החברה הגיע להסדר עם מס הכנסה שכל לגבי תשלומים עתידיים של החברה... שתשלומים שצריך לשלם לאורך חודשים בשנת 99. כלומר, שאלת עלי, זה מבחינתי בצורה שדיווח על זה רו"ח יהודיוף ורואי חשבון האחרים שהיו מעורבים, כלומר המשרד שאחר כך ביקר, מדובר על חוב כמו כל חוב אחר שצריך לעמוד בתשלומים אליו ובמועדים שלו".

 18.  נאשם 7 – אראל מרגלית:

בהודעתו, ת/7, העיד הנאשם כי היה שכיר של קרן JPV אשר השקיעה בסיריוס והחזיקה פחות מ- 10% ממניותיה. לדבריו הוא היה דירקטור וייצג את בעלי המניות של JPV. הוא ניסה להשפיע על הפיתוח העיסקי של החברה, על ניהול העסקים של החברה בצורה אחראית. לדברי הנאשם הוא לא עסק כלל בניהול החברה. כדירקטור היה מגיע אחת לתקופה לחברה ושומע דיווחים על מצב החברה ומביע דעתו בנושאים שהיה לו מה לומר. נושאים אלה לא כללו את הניהול היום יומי של החברה או את הנושא הכספי שלה, אלא במה שנוגע לגיוס כספים. לשאלה מי היה אחראי בחברה להעברת כספי הניכויים למס הכנסה ציין:

"מנהלי החברה והחשב של החברה ורואה החשבון של החברה. באחד הישיבות של הדירקטוריון בשנת 1999, כאשר היה ברור שחלק מהתקבולים של הכנסות החברה ממכירות מתעכבים, הציגו מנהלי החברה ורואה החשבון... הסדר פריסת תשלומים עם הבנקים (שמהם החברה לקחה הלוואות), עם הגן הטכנולוגי וגורמים עסקיים שונים ומס הכנסה, והדירקטוריון קיבל את ההסדר המוצע. בשום שלב לא נאמר שבאיזה שהיא פעולה שעושה החברה אנו עוברים על איזה שהוא חוק, וכאשר הסתבר שאי העברת ניכויים למס הכנסה הינה עבירה, אנוכי התפטרתי מהדירקטוריון וטענתי שהחברה לא יכולה להמשיך ולפעול כחברה פעילה בחודש נובמבר 1999. כפי שאני מבין אי העברת ניכויים בסכום הגדול ביותר לא התבצעה בדצמבר 1999 שזה במועד שהיה אמור להעביר ניכויים למס הכנסה.

לשאלה מדוע החברה לא העבירה ניכויים מחודש 6/98 עד 9/99 השיב הנאשם:

"אני המום שהחברה לא העבירה ניכויים מחודש 6/98 ועד לקראת סוף 1999. חשבתי שהחברה לא העבירה ניכויים בחודש או חודשיים לסוף פעילותה. הדבר מפליא בעיני כי לחברה היה כסף בבנק בין השאר מהלוואה... אי לכך נראה לי שאת השאלה מדוע לא הועברו ניכויים צריך לשאול את דני בזל, אמיר ברזילי ועידו רעם. לפי מיטב ידיעתי שום חברה שJPV השקיעה בה לא נהגה בצורה כזאת. חברת JPV השקיעה ב- 13 חברות חלקן הצליחו חלקן לא הצליחו ומעולם לא היה לאף אחד מהחברות הללו ענין עם מס הכנסה".

בעדותו בבית המשפט (עמ' 1064 ואילך) תאר הנאשם את כניסתו כדירקטור לחברה מטעם JPV, אשר השקיעה בחברה. כבר אז, לדבריו, הוסתר ממנו חוב של מס הכנסה, כאשר היו הסדרים בסדר גודל של 540,000 ₪ שלא הודע לו דבר עליהם. כמו כן, כספים נוספים הושקעו בשנת 1997, ובלי ידיעתו שימש הכסף בספטמבר 1997 לתשלום חוב בסך   650,000 ₪ למס הכנסה. לדבריו הדבר היה ללא ידיעתו וללא ידיעתם של הדירקטורים החיצונים האחרים. הנאשם ציין כי היו הסדרים "שהיו נעלמים מן העין, לא ראינו את ההסדרים האלה, מרגע שנכנסנו לא ראינו את ההסדרים האלה, היתה פה דרך התנהלות... אין דבר כזה של הסדר כזה, לא ראיתי הסדר כזה בחיים שלי בשום מקום... בכלל לא ידעתי שמס הכנסה מסכים לדברים האלה לא ידעתי שזה בכלל בא בחשבון... עכשיו כשאנחנו רואים את החוב בדיעבד, אז אנחנו מסתכלים וכו', ואנחנו רואים את כל הסיפור, אבל אז זה היה נסתר מהעין. זה גם נסתר מהעין וגם אין דברים כאלה בחברות אחרות. אז אתה לא מצפה לזה...".

לגבי ניהול החברה העיד הנאשם כי לא היתה לו מעורבות בניהול הפיננסי היום יומי של החברה. לדבריו היו לו הרבה חברות אחרות, ולחברה יש רואה חשבון, יש מנהלי כספים ויש הנהלה שניהלה את החברה, הוא היה דירקטור חיצוני מטעם משקיעים.

לאחר תשלום החוב בספטמבר 1997, היה הסדר ב- 18.12.97 בסכום כולל של 860,000 ₪. לדברי הנאשם:

"אני לא יודע שום דבר על ההסדר הזה, אני אז לא ידעתי שום דבר על ההסדר הזה. לא ידעתי שיש הסדרים עם מס הכנסה, לא ידעתי שלא משלמים למס הכנסה ניכויים בזמן, לא העליתי את זה על דעתי" (עמ' 1086).

לגבי הדו"חות הכספיים שקיבל ציין הנאשם כי הציון של חוב למוסדות לא היה נראה חריג, בהתחשב בכך שיש חוב לעובדים, ליזמים של החברה, לביטוח לאומי... לדברי הנאשם:

"לכל חברה יש מנהל כספים, ליחזקאל בטכם יש מנהל כספים שלו שהוא קורא את זה, ב- JPV היה לנו את מנהל כספים שלנו, אתה רואה איזה שהוא בעיות מיוחדות ומחזירים לך את זה עם הערות. זה לא חזר עם הערות. אייל הנדלר דיברנו איתו אחת לאיזה שהיא תקופה הוא לא דיבר על ההערות... אז כמו שאמרתי, היה חובות גדולים ליזמים עצמם שנרשמו בתור עובדים, היה חובות גדולים לביטוח לאומי שהסתבר שעידו רעם עשה שם איזה שהוא הסדר בעצמו, בלי להביא את זה לידיעת הדירקטוריון, היה ביטוח מנהלים, שלא הופרשו לעובדים שגם כן נכנס לתוך כל הסיפור הזה. כל הדברים האלה ביחד, היו הרבה מאוד. לכן החוב הזה הוא לא נראה חוב יוצא דופן..."

לדברי הנאשם, בישיבת הדירקטוריון באוקטובר 1999 הוא היה בארצות הברית. לאחר שחזר לארץ, בשמונה בנובמבר, התפטר מתפקידו כדירקטור (עמ' 1099).

הנאשם העיד כי לראשונה שמע על קיומו של חוב מצטבר גדול למס הכנסה ביולי 1999. באותה ישיבה, בה נדון הדו"ח לשנת 1998, נסקר הדו"ח על ידי שני רואי החשבון וניתנו הבהרות. הסעיף שענינו עובדים ומוסדות בגין שכר, הנוגע למס הכנסה לא היה הסעיף הגדול ביותר של החובות. לדברי הנאשם, בכל דו"ח שהוגש היו תמיד חובות למס הכנסה בספרי החברה, חובות שוטפים. אולם בקיץ 1999 שמע לראשונה שיש חוב משמעותי ואז שמע לראשונה על ההסדרים והבין כי מדובר בחוב שמשלמים אותו בתשלומים. קודם לאותה ישיבה זה היה נראה לו כמו חובות שוטפים ולא חוב גדול (עמ' 1255-1260). 

לאחר אותה ישיבה הניח שהחוב משולם ולא עקב באופן חודשי אחרי התשלומים של ההסדר. לדברי הנאשם הוא לא ראה בזה את תפקידו והניח שאם תהיה בעיה יתריעו על זה לפניו.

19. שלושת הנאשמים היו דירקטורים חיצוניים בחברה, זאת להבדיל מנאשמים 2 ו- 5 שהיו מנהלים פעילים בתקופות כאלה ואחרות.

להבדיל מנאשמים 2 ו- 5, שלגירסתם ידעו על כל ההסדרים במהלך השנים, ניתן לסכם ולומר כי לגירסת שלושת הנאשמים, נודע להם לראשונה כי קיים חוב למס הכנסה וקיים הסדר תשלומים רק בתחילת 1999 (נאשמים 3 ו- 4) או ביולי 1999 (נאשם 7). לגירסת הנאשמים, רק בסוף אוקטובר תחילת נובמבר התברר להם כי החברה איננה עומדת בתשלומים וכי לא תוכל לשלמם ואז התפטרו מתפקידם כדירקטורים בסיריוס.

20. עד התביעה המרכזי, אשר העיד נגד הנאשמים, ואשר לגירסתו במהלך השנים דווח לנאשמים על ההסדרים, היה סמנכ"ל החברה עידו רעם.

העד החל לעבוד בחברה בשנת 1995 ובמסגרת תפקידו היה אחראי על תחום הכספים, מינהל, משאבי אנוש ועוד וטיפל בענינים הפיננסים בחברה באופן יומיומי, בסיוע מנהלת משרד.

העד התייחס לתפקידם של הנאשמים בחברה בתקופה הרלוונטית:

לגבי נאשם 2, דני בזל, ציין כי היה מנכ"ל ואחראי על הפיתוח של המערכות הרפואיות.

לגבי נאשם 5, אמיר ברזילי, ציין כי היה מנהל בחברה.

נאשמים 3 ו- 4, יחזקאל זעירה ונפתלי לרמן, היו דירקטורים מטעם טכ"מ. לדברי העד, השניים לא שימשו באופן יומיומי בפעילות ובניהול היומיומי של החברה.

לגבי נאשם 7, אראל מרגלית, ציין כי העד היה דירקטור. לדברי העד, מאחר שנאשם זה היה משקיע, היה לדבריו משקל רב, כמו של אחד המייסדים שניהל את החברה.

כללית ציין כי המייסדים, דני בזל, אמיר ברזילי ואמוץ ענר עבדו בחברה באופן יומיומי שוטף וניהלו את חיי היום יום של החברה. לגבי הדירקטורים ציין כי הללו לא נכחו בחברה באופן יום יומי, כל אחד היה במקום העבודה שלו, והם היו נפגשים בישיבות הדירקטוריון (עמ' 44-48).

לטענת העד כל הנאשמים ידעו על ההסדרים. העד התייחס לדו"חות כספיים שהועברו לחברי ההנהלה ולדירקטורים – דו"חות חודשיים, דו"חות רבעוניים ודו"חות שנתיים. בדו"חות הופיע החוב למס הכנסה במסגרת ההתחייבויות של החברה, בסעיף הדן בחובות למוסדות ולעובדים. לטענת העד, הדו"חות היו נדונים בדירקטוריון ונשאלו לגביהם שאלות בנוגע לחובות מס הכנסה ולפעילות הקשורה בהשגת ההסדרים. רו"ח יהודיוף היה אומר שעשה הסדר, והוא היה מציג פרטים של ההסדר. לדבריו, בדירקטוריון ידעו שהיה חוב למס הכנסה ואבי יהודיוף אף אמר שההסדרים לא פוטרים מהתשלום ושאי תשלום זו עבירה פלילית.

לדבריו: "הם ידעו בדירקטוריון שהיה חוב למס הכנסה. זה חוב שצריך לשלם אותו ושזה נושא מאוד חמור אם לא משלמים אותו... שפעם הדירקטורים דיברו על זה שזה עבירה פלילית לא לשלם חוב למס הכנסה..." (עמ' 60).

עוד טען העד כי הדברים עלו גם בשיחות של דני בזל ואמיר ברזילי עם הדירקטוריון. לטענתו הוא שמע חלק מהשיחות של דני עם אראל או עם יחזקאל.

לדברי העד: "נושא חובות למס הכנסה בנוכחות שלי זה היה בעיקר בישיבות דירקטוריון... כמו שאמרתי הועלה נושא בצורה ברורה שהחוב למס הכנסה זה חוב חיוני לשלם אותו חייבים לסלק אותו. כשאחד הדברים הראשונים שצריך לעשות כשיגיע ההשקעה זה לסלק את החוב למס הכנסה. אני זוכר שאראל מרגלית וגם טכ"מ התעניינו כולם בסכום בעדכון במה שקורה עם זה, בפריסת חובות למס הכנסה, באיזה הסכמים נעשו עם מס הכנסה... אנשים ידוע את המצב שיש הסכם פריסת חוב..." (עמ' 67-68).

לטענת העד, אראל וגם טכ"מ התעניינו כולם בחובות ובתוכן ההסכמים שנעשו עם מס הכנסה והוא עידכן אותם כל פעם לגבי ההסדר שהיה תקף באותה עת. לדבריו "כולם קיבלו את האינפורמציה באופן שוטף" (עמ' 74).

על אף כל האמור לעיל, העד אישר כי הדיון בנושא החוב למס הכנסה בישיבות הדירקטוריון אינו מופיע בפרוטוקולים של הישיבות. לטענת העד, לא ניתן להסיק מכך כל מסקנה. הישיבות נמשכו מספר שעות והסיכום הוא על שני עמודים (עמ' 121).

העד לא ידע ליתן הסבר מדוע נושא ההסדרים אינו מופיע בפרוטוקולים של ישיבות הדירקטוריון (עמ' 171).

העד אף אישר לגבי הדוחות כי אינו זוכר אם כתוב בהם מפורשות שיש הסדר וחוב למס הכנסה (עמ' 129).

לגבי החתימה על השיקים שהועברו למס הכנסה במסגרת ההסדרים העיד העד כי חתמו מורשי חתימה, הוא לא ידע לומר מי חתם על השיקים והשיב שיתכן שרק המנהלים חתמו, מתוך ידיעה כי מדובר בשיקים פתוחים שהולכים לרו"ח יהודיוף לתשלום למס הכנסה במסגרת ההסדר (עמ' 145-147).

21. נאשם 2, דני בזל, טען אף הוא בעדותו כי ההסכמים עם מס הכנסה עלו בישיבות והיו ידועים לכולם. לדבריו:

"כשהיינו מתקרבים לסוף ההסכם, ששם היה שיק הגדול, אז עידו שהיה אמון על תזרים המזומנים, הוא זה שהיה מתריע שיהיה קושי לשלם את השיק... גם ליהודיוף והיה מספר לי גם כן... הוא היה מספר גם בעצם לכולם, כי... החברה התנהלה בצורה שכולם פוגשים את כולם מתי שהוא..." (עמ' 536).

"היה לנו ברור בשורה תחתונה, היה ברור לכולם שכל זמן שיש הסכם אנחנו בסדר ולא יעלה אפילו על הדעת שיש עבירה כל שהיא" (עמ' 537).

"ההסדרים הוזכרו מפעם לפעם... אבי אמר לי, הולך לעשות הסדר וכולם אמרו לו יאללה" (עמ' 575).

"ככלל, כל נושא ההסכמים, שיש הסכמים, שיש חוב למס הכנסה, והמבנה זה היה משהו שהוא היה בשיח היומי בתוך בורד מנהלי וזה... ובעצם מה שהיה שמה זה מין פרקטיקה שבה אם יש לנו בעיה, אז עידו מצלצל לאבי יהודיוף, אבי יהודיוף עושה הסכם, מודיע לנו מה ההסכם ואין שום דיון סביב העניין ולא היה לי סיבה, או אינדיקציה לחשוב, שיש סיבה ללכת מהר להתייעץ עכשיו כי זו פרקטיקה" (עמ' 588).

לטענת דני בזל, כולם ידעו על ההסדרים, הבורד, המנהלים, ההנהלה (עמ' 665).

22. ואולם, מעדותו של העד רו"ח יהודיוף, שהיה רואה החשבון של החברה מיום הקמתה בשנת 1987 עד סוף 1999, עד שמונה לחברה כונס נכסים, עולים דברים שונים.

בניגוד לעדותם של עידו רעם ודני בזל, רו"ח יהודיוף, אשר נכח בישיבות בהן נדונו הדו"חות הכספיים, העיד כי הוא זוכר רק ישיבה אחת, בסוף 1998 תחילת 1999 בה נאמר על ידו מפורשות שיש חוב למס הכנסה ושהחוב מוסדר באמצעות הסדר תשלומים (עמ' 247, 251). לא דובר על כך שמדובר בעבירה פלילית (עמ' 383). לדברי העד, ישיבות דירקטוריון התרחשו אחת לשלושה חודשים ונכחו בהם הדירקטורים, הנהלת החברה, רו"ח, יועץ משפטי ועידו רעם (עמ' 278, 279).

לגבי הדו"חות ציין העד כי נושא חובות כספי הניכויים מופיע תחת הכותרת "עובדים ומוסדות שכר", שם כלול נושא המשכורות, חוב לביטוח לאומי, חוב למס הכנסה, ביטוחי מנהלים וקרנות השתלמות (עמ' 248).

העד ציין כי היה בקשר בדרך כלל עם דני בזל ועידו רעם וקצת עם אמיר ברזילי.

23. עד ההגנה גדעון בן צבי, בדק את מצבה של החברה בשנת 1999, אז פנה אליו אראל מרגלית בהצעה שיבוא לנהל את החברה. לדבריו הוא ישב שעות רבות עם דני בזל, אמיר ברזילי ובעיקר עם עידו רעם. במהלך הבדיקה עם עידו רעם עלה נושא ההסדרים עם מס הכנסה. לדברי העד, עידו רעם התפאר לפניו כי הוא עושה הכל, מתעסק בכספים, הוא המנהל והאחרים אינם יודעים מה קורה "הם מרחפים להם עם הלקוחות של 2008, זה היה ב- 99, אני מתעסק ביום יום, אני קובע פה הכל" (עמ' 1109, 1110).

העד ציין כי  בסופו של דבר לא קיבל עליו את התפקיד, לא בשל חובות המס, נושא שלא היה מכשול מבחינתו, אלא מסיבות אחרות ובהן חוסר אמון ונתק בין ההנהלה לבין הדירקטוריון, שמשמעותה העדר זרימת מידע (עמ' 1139).

24.  בבחינת עדויותיהם של נאשמים אלה, אני מעדיפה את גירסתם על פני גירסתו של עידו רעם ועל פני גירסתו של נאשם 2.

עידו רעם, שהיה סמנכ"ל ואחראי על הנושא הכספי בחברה, היה חשוד בעצמו בביצוע עבירות. ממילא לעד זה היה אינטרס להסיר מעצמו אחריות ככל האפשר. מטעם זה או מכל טעם אחר כלשהו, העד הפריז בתאוריו את ההתייחסות להסדרים בישיבות הדירקטוריון. עדותו איננה נתמכת בפרוטוקולים של הישיבות, אותם הוא עצמו ערך. ההסבר שנתן ל"קיצור" הפירוט בפרוטוקולים אינו סביר.

דני בזל, אשר טען אף הוא כי הנאשמים האחרים ידעו על ההסדרים, נראה כי נפגע מכך שהאחריות לליקויים בניהול החברה "נפלה על כתפיו". בין אם בשל כשל בזכרונו, לאור חלוף הזמן, בין אם בשל היותו חולה ובין אם מטעם אחר, נראה כי הוא טועה בעדותו באשר למועד ידיעתם של הדירקטורים על ההסדרים. אכן, נושא ההסדרים עלה, אולם הדבר נעשה בין המנהלים, עידו רעם ורואה החשבון של החברה ולא כלל את הדירקטורים, אלא במהלך שנת 1999.

לעומת זאת, עדותם של נאשמים 3, 4 ו- 7 היתה מהימנה עלי. מדובר בדירקטורים שכיהנו בתפקיד מטעם חברות אשר השקיעו כספים בנאשמת 1. מדובר בדירקטורים שלא בשכר, אשר מכח תפקידם היו אמורים להשגיח על הנעשה בחברה, אך יש לזכור כי עשו זאת, כאשר לצידם רואה חשבון ויועץ משפטי בסיריוס, ויועצים בחברות אותן ייצגו בדירקטוריון.

תמיכה לעדותם של הנאשמים ניתן למצוא גם בעדותו של העד בן צבי, אשר העיד על דברים שנאמרו לו על ידי עידו רעם, כמפורט לעיל, ועל התרשמותו מנתק בין המנהלים בחברה לדירקטורים, שמשמעותו בעיות בזרימת מידע.

בנוסף, הוכח כי נושא חובות הניכויים לא נרשם בדו"חות הכספיים באופן מפורש.

הוכח, בין היתר מעדותו של רואה חשבון יהודיוף, כי הנושא אף לא נדון מפורשות בישיבות, אלא בשלב מאוחר יחסית.

במהלך עדותו של נאשם 7, הגיש ב"כ נאשמים 2 ו- 5 שני פרוטוקולים מישיבות הדירקטוריון בתאריכים 12.11.96 ו- 15.4.97, נ/62 ו- נ/61. המאשימה מבססת טעוניה בדבר ידיעת הנאשמים על ההסדרים על פרוטוקולים אלה. אולם, בהתחשב בכך שהפרוטוקולים הוצגו לראשונה בסיום עדותו של הנאשם האחרון, נפסלה הגשתם כראיה (פרוטוקול עמ' 1307) וממילא לא ניתן להסתמך עליהם. יצויין כי ממילא לא מדובר בפרוטוקולים מהתקופה הרלוונטית לכתב האישום ולא הוברר על אילו הסדרים דובר בהם, כך שאין בפרוטוקולים אלה כדי לכרסם במהימנותם של הנאשמים.

להבדיל מנאשמים 2 ו- 5 אשר ידעו על ההסדרים כולם, והיו מודעים לכך שהחברה איננה עומדת בהסדרים ועושה מידי תקופה הסדר חדש, נאשמים 3, 4 ו- 7 לא ידעו על כך, ידעו רק בשלב מאוחר יחסית כי קיים הסדר והניחו כי הכספים משולמים בהתאם להסדר. ברגע שנודע להם כי הכספים אינם משולמים, התפטרו מהדירקטוריון.

דהיינו, הוכח כי נאשמים אלה לא ידעו שהחברה איננה משלמת חובותיה למס הכנסה אלא היו תחת הרושם כי הענינים מנוהלים, בתאום ובהסכם עם מס הכנסה, כחוק.

לפיכך, לגבי נאשמים אלה, גם לגבי התקופה שלאחר ההסדרים, ישנה הגנה על פי החוק.

25. לאור האמור לעיל, אני מרשיעה את נאשמים 1, 2 ו- 5 באי העברת כספי הניכויים בחודשים ספטמבר עד נובמבר 1999, ומזכה את הנאשמים 3, 4 ו- 7 מכל העבירות המיוחסות להם בכתב האישום.

לגבי נאשמים 3, 4 ו-7, זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים תוך 45 יום מהיום.

ניתנה היום י' בתמוז, תשס"ח (13 ביולי 2008) במעמד