היקף אחריותם של דירקטורים חיצוניים בעבירות ניכויים

היקף אחריותם של דירקטורים חיצוניים בעבירות ניכויים

דוד קמחין, עו"ד אבי גורמן, עו"ד

תיאור עובדתי

בת.פ. 4924/01 מדינת ישראל נ' סיריוס טכנולוגיה בע"מ אשר נתן מפי כבוד השופט רבקה פרדימן פלדמן בבימ"ש השלום בירושלים, נדון עניינה של חב' סיריוס (להלן – החברה).

החברה הוקמה בשנת 1988 בידי נאשמים 2, 5 ו- 6 ועסקה בתחום פיתוח תוכנה רפואית ונוהלה בפועל על ידי נאשמים 2 ו- 5.

בשנת 1992 התקשרה החברה עם חברת טכ"מ בהסכם השקעה. על פי ההסכם התחייבה טכ"מ (לימים נס טכנולוגיה) להשקיע סך של 140,000$ תמורת מניות בחברה. בתקופה הרלוונטית לכתב האישום היו נאשם 3 יחזקאל זעירה ונאשם 4 נפתלי לרמן דירקטורים בחברה מטעם טכ"מ (אשר יוצגו בין היתר בידי משרדם של הח"מ).

בספטמבר 1996 התקשרה קרן הון סיכון, JPV , עם החברה בהסכם השקעה. תמורת השקעת 2,000,000$ קיבלה JPV מניות בחברה. בתקופה הרלוונטית לכתב האישום היה הראל מרגלית, נאשם 7, דירקטור בחברה מטעם JPV .

כתב האישום מייחס לחברה וליתר הנאשמים בתיק מנהלים ודירקטורים חיצוניים כאחד,18 עבירות ניכויים לפי סעיף 219 לפקודת מס הכנסה, עבירות אשר נפרסו על פני שנה וחצי , החל מיוני 1998 ועד נובמבר 1999, בסך כולל של סך הכל 2,783,984 ₪, , כאשר החברה לא עמדה בהסכמים אותם ערכה עם פקיד השומה, לא העבירה לרשויות המס את כספי הניכויים ובסופו של דבר נכנסה להליכי פירוק, מבלי לשלם את הניכויים להם התחייבה בהסכמים.

נסיבות ביצוע העבירות

כאמור, אין מחלוקת כי כספי הניכויים בתקופה הרלוונטית נוכו ממשכורות העובדים ולא הועברו לרשויות המס, אולם, נסיבותיו של התיק חריגות – שכן אין מחלוקת שבמהלך מרבית התקופה הרלוונטית ואף לפניה, נערכו הסכמי שומה בין החברה לבין פקיד השומה, במהלכן סוכם על פריסה של תשלום חובות הניכויים מהעבר, ובאופן חריג נדחה גם תשלומם של ניכויים עתידיים.

לא זו בלבד, אלא שאופן עריכת ההסכמים היה ייחודי בפני עצמו, שכן חובות המס והתשלומים העתידיים נפרסו למספר תשלומים קטנים ותשלום אחד גדול אשר נדחה לסוף התקופה, כאשר בסוף כל תקופת הסכם, נערך הסכם חדש, לאחר שהסכום הגדול לא שולם ושוב נפרס סכום זה, יחד עם תשלומים עתידיים נוספים, למספר תשלומים קטנים וסכום גדול לתשלום בסוף התקופה - וחוזר חלילה.

הסוגיה המשפטית

השאלות העולות בתיק, נוגעות לשתי תקופות, האחת לתקופת ההסדרים מיוני 1998 ועד ספטמבר 1999 והשניה, נוגעת לתקופה שלאחר ההסדרים זו שמספטמבר 1999, מועד בו חזר השיק האחרון ופג תוקפו של ההסדר האחרון עם רשויות המס, ועד נובמבר 1999 שהוא החודש האחרון אליו מתייחס כתב האישום:

א. הסוגיה הראשונה שעמדה במחלוקת היא האם הימנעות מהעברת כספי הניכויים בתקופת ההסדרים עם רשויות המס, משמעותה שלא נעברה עבירה, שכן התשלום בוצע במועד, כאמור בהתאם להסכמים שנחתמו עם רשויות המס.

ב. הסוגיה השניה שעמדה במחלקות היא האם על אף ההסכמים נעברה עבירה ואם כן האם עומדת לנאשמים הגנת "הצדק סביר" בהתאם לסעיף 219 לפקודה;

ג. הסוגיה השלישית שעמדה במחלוקת היתה האם בתום תקופת ההסדרים, בחודשים ספטמבר-נובמבר 1999, עומדת למי מהנאשמים אחת ההגנות הקבועות בסעיף 224א' - העבירה נעברה שלא בידיעתו או שהוא נקט בכל האמצעים הסבירים להבטחת מניעת העבירה;

ד. הסוגיה הרביעית היתה סוגיית המנהלים הפעילים אשר נגעה בעיקר לנאשמים 3, 4 ונאשם- 7 שם בחן ביהמ"ש האם עונים הנאשמים להגדרת "מנהל פעיל" לאור תפקידם בחברה.

ראשית קבע ביהמ"ש כי בכל הנוגע לסוגיה הרביעית הרי שיש לראות בכל הנאשמים ובכללם דירקטורים חיצוניים כמנהלים פעילים, כמשמעותם בסעיף 224א' לפקודת מס הכנסה.

באשר לסוגיה הראשונה קבע ביהמ"ש כי לעניין תקופת עריכת ההסדרים, יש לדחות את טענת המאשימה כי דחיית התשלומים הינה במישור האזרחי בלבד, ואיננה נוגעת להליכים הפליליים.

ביהמ"ש קבע באופן חד משמעי כי משמוסכם כי פקיד השומה מוסמך לדחות תשלומים, הרי שלא ניתן ליצור הבחנה בין הליכים אזרחיים להליכים פליליים, שכן המדובר בהסכם בין הצדדים, שמשמעותו מתן היתר לחברה להעביר את כספי הניכויים, מהעבר ומן העתיד, ולשלמם במועדים מאוחרים מאלה הקבועים בתקנות. היתר שכזה משנה, הלכה למעשה, את המועד לתשלום.

לפיכך , משנדחו מועדי התשלומים על ידי פקיד השומה, ומששולמו התשלומים בהתאם להסדרים, אשר הומרו בהסדרים חדשים בתום כל תקופה, הרי שהנאשמים עמדו במועדי התשלום שנקבעו, וממילא לא עברו עבירה פלילית באי העברת כספי הניכויים.

לא זו בלבד, אלא שלעניין הסוגיה השנייה קבע ביהמ"ש, כי אף אם תרצה לומר כי דחיית התשלומים על ידי פקיד השומה, אין בה כדי "לאיין" את העבירה, הרי שאין ספק שיש בה כדי לתת "הצדק סביר" לאי העברת הכספים, שכן לא רק שאיש מבין המעורבים בעריכת ההסדרים מצד החברה ובהם אלה מבין הנאשמים, שידעו על ההסדרים ורו"ח שערך את ההסכמים מטעמה, לא סבר כי דחיית התשלומים יוצרת עבירה פלילית, אלא שגם רשויות המס, באופן עריכת ההסכמים, העבירו מסר לפיו - ההסכמים "כשרים" לכל דבר ועניין ועל כן משנערכו הסכמים ברוח זו, עומדת לנאשמים הגנת "הצדק סביר", שכן הנאשמים היו רשאים להסתמך על ההסכמים אליהם הגיעו עם רשויות המס בהתבסס על החזקה התקינות, לפיה מעשיה של הרשות נעשים באופן תקין וחוקי.

בנסיבות אלה, קבע ביהמ"ש, כי אף אם נעברה עבירה בדחיית התשלומים במסגרת הסדרים עם רשויות המס, הנאשמים הוכיחו כי היה הצדק סביר למעשיהם ועומדת להם הגנה בהליך הפלילי, ככל שהיא נוגעת לאי העברת התשלומים בתקופות ההסדרים.

באשר לסוגיה השלישית הנוגעת למועדים שלאחר עריכת ההסדרים קבע ביהמ"ש כי יש להבחיןבין נאשמים 1, 2 ו-5 מנהלי החברה בפועל לבין יתר הנאשמים (3, 4 ו- 7 ) אשר שימשו כדירקטורים החיצוניים של חברות ההשקעה.

באשר לנאשמים 2 ו- 5 טענו המנהלים הפעילים כי היו אמורים לגייס השקעות נוספות לחברה ולפיכך המשיכו לשלם משכורות לעובדים, מבלי להעביר את ניכויי החברה, מתוך הנחה ותקווה שתוך ימים ספורים יגייסו כסףלחברה שכן חששו כי אי תשלום לעובדים ימוטט את החברה לאלתר.

ביהמ"ש קבע כי אילו היה מדובר בתשלום יחיד שלא שולם, יתכן והיה בטענה זו כדי לסייע לנאשמים. אולם נאשמים 2 ו- 5 התנהלו באותו אופן משך שנים – בהסכמת מס הכנסה דחו תשלומים שוב ושוב. הדחיה נעשתה מאחר שכל פעם שהגיע מועד התשלום הגדול, לא היה בידי החברה כסף לשלמו והיתה הנחה כי תוך מספר חודשים ייכנס כסף לחברה ויתאפשר תשלום החוב.

על כן קבע ביהמ"ש כי בכל הנוגע לתקופת ההסכמים, עומדת לנאשמים 2 ו- 5 הגנה, בגין הסכמת רשויות המס לדחיית התשלומים, אולם מאחר בסופו של דבר לא שולם החוב למס הכנסה, לא ניתן עוד להתלות בהנחות ותקוות לקבלת כספים.

לפיכך, קבע ביהמ"ש כי לגבי נאשמים אלה הוכח, כי הם ידעו על אי העברת כספי הניכויים,לא עשו דבר למניעת העבירה, מלבד ניסיונם, לגייס משקיעים נוספים ולעניין טענתם כי אילו שילמו את החוב, היתה החברה קורסת, קבע בתי המשפט כי עיכוב כספי מיסים כדי למנוע התמוטטות החברה אינו מהווה הצדק סביר ולפיכך הרשיע ביהמ"ש את נאשמים 2 ו- 5.

מנגד לגבי נאשמים 3, 4 ו- 7 אשר היו כאמור דירקטורים חיצוניים מצא ביהמ"ש לזכות, זאת להבדיל מנאשמים 2 ו- 5 אשר היו כאמור מנהלים פעילים מהנימוקיםהבאים:

ביהמ"ש בחר לאמץ את גרסתם של נאשמים 3, 4 ו- 7 שהיתה מהימנה עליו, על פני גרסת עדי התביעה, אשר היו חשודים בעצמם בביצוע עבירות מס. ביהמ"ש קבע כי המדובר בדירקטורים שכיהנו בתפקיד מטעם חברות חיצוניות, אשר השקיעו כספים בחברה .

מדובר בדירקטורים שלא בשכר, אשר מכוח תפקידם היו אמורים להשגיח על הנעשה בחברה, אך יש לזכור כי עשו זאת, כאשר לצידם רואה חשבון ויועץ משפטי בסיריוס, ויועצים בחברות אותן ייצגו בדירקטוריון.

להבדיל מנאשמים 2 ו- 5 אשר ידעו על ההסדרים כולם, והיו מודעים לכך שהחברה איננה עומדת בהסדרים ועושה מידי תקופה הסדר חדש, נאשמים 3, 4 ו- 7 לא ידעו על כך דבר, אלא רק בשלב מאוחר יחסית ידעו כי קיים הסדר מס ולפיכך הניחו כי הכספים משולמים בהתאם להסדר, אולם ברגע שנודע להם כי הכספים אינם משולמים, התפטרו הדירקטורים באופן מידי מהדירקטוריון.

לפיכך קבע ביהמ"ש כי , משהוכח כי אותם דירקטורים, לא ידעו שהחברה איננה משלמת חובותיה למס הכנסה, אלא היו תחת הרושם כי העניינים מנוהלים כדין בתאום ובהסכם עם מס הכנסה כחוק, יש לזכותם.