מדינת ישראל

חוק מס רכוש וקרן פיצויים 1961

ועדת ערר

לפי סעיפים 27 ו-28 לחוק / תקנות 11 ו-12 לתקנות מס רכוש וקרן פיצויים – נזק מלחמה

אזור ירושלים

יושב ראש: עו"ד אמיר שושני

חברים: 1. מר ששתיאל אברהם 2. מר שוהם עזרא

פרטי העורר או נציגו

שם העורר: מטיילים החוויה בע"מ ח.פ. 513467878

מרח' האומן 9, ירושלים

טל': 6782111-02 פקס: 6797969-02

פרטי המשיב מטעם מנהל מס רכוש

מנהל מס רכוש וקרן פיצויים

על ידי ב"כ עו"ד עפר בן צבי ואחרים

מרח' יגאל אלון 157, תל אביב 67443

טל: 6969955-03 פקס: 6954756-03

החלטה

ביום 28.12.08 התקיימה הפגנה בצומת ערערה בכביש ועדי ערה. בעת ההפגנה נכחו במקום ניידות משטרה. אוטובוס שהיה שייך לעוררת עבר במקום, כשעל סיפונו נוסעים, ואבן שהושלכה לעברו ניפצה את השמשה הימנית. כיון שהיו שוטרים במקום, בדק שוטר את האוטובוס, וידא כי לא היו נפגעים בנפש או בגוף, והוא הפנה את הנהג להגיש תלונה במשטרת צפת.

הנהג עשה כמצווה עליו, והאוטובוס צולם בתחנת המשטרה. סיכום מימצאי המשטרה היו שקיים יסוד סביר להניח כי האירוע נגרם כתוצאה מפעולות איבה כנגד ישראל. בסוגריים הוסיף השוטר, נותן האישור, גם את הסיבה לעמדתו: "עופרת יצוקה".

העוררת הגישה תביעה לתשלום נזקיה, ואולם התביעה נדחתה. מכאן הערר.

טענות המשיב בתמצית:

1. על פי הפסיקה על הניזוק להוכיח כי מדובר בפעולה המכוונת נגד ישראלים כישראלים, וכי לפגיעה צריך להיות אופי של "איבה נגד ישראל".

2. נטל ההוכחה על העוררת והיא לא עמדה בו.

3. אישור המשטרה מהווה רק ראיה לכאורה, אך אין כל ראיה תומכת אחרת לכך שהנזק היה, אכן, תוצאה של פעולות איבה.

4. העובדה שההפגנה, גם אם נערכה כנגד מבצע עופרת יצוקה, הרי אין בה מניע לפגיעה בריבונותה של ישראל או לפגיעה באזרחיה.

דיון:

על פי סעיף 35 לחוק מס רכוש וקרן פיצויים תשכ"א-1961 נזק מלחמה הינו נזק שנגרם לגופו של נכס עקב פעולות מלחמה על ידי הצבאות הסדירים של האויב או עקב פעולות איבה אחרות נגד ישראל או עקב פעולות מלחמה על ידי צה"ל. במקרה זה המדובר בסוגיית "פעולות איבה אחרות נגד ישראל".

על פי ההלכה הפסוקה, על הפעולה המזיקה להיות מונעת מעויינות או שנאה לישראל ומטרתה לפגוע בקיום המדינה, בריבונותה או באינטרסים חיוניים שלה בכדי שתבוא בגדרה של "פעולות איבה". כמו כן, בגדר פעולות איבה נכללות פעולות אשר מטרתן להפחיד את אזרחי המדינה או להפעיל עליהם כפייה, או להשפיע על מדיניותה של פעולותיה של ישראל על ידי הפחדה או כפייה. המכנה המשותף לפעולות ממניעים אלו הינו פגיעות ברכושם של אזרחים או תושבים ישראליים, כמו גם של יישובים ותאגידים ישראלים, בשל היותם ישראלים. (ס.ת.ו. בקעות בע"מ נגד מנהל מס רכוש וקרן פיצויים, פ"ד נב(4) 1).

קיומו של מבצע עופרת יצוקה בתאריך המדובר הינו עובדה שנמצאת בתחום ידיעת חברי הועדה, היא מוכחת גם מאישור המשטרה, ולכן אינה צריכה הוכחה נוספת.

עובדת קיומה של הפגנה במקום המדובר, כנטען, לא נסתרה על ידי המשיב, ומכל מקום - עובדת נוכחותן של ניידות משטרה בצומת היא הנותנת שלא רק שהייתה קיימת שם הפגנה, אלא שהכוונה לבצע הפרעות במקום אף היא הייתה ידועות לשלטונות, וצפויה. לא שמענו טענה מצד המשיב, לפיה ניידות משטרה שוכנות דרך קבע באותה צומת.

כל עוד לא ניתן לקרוא לעצים ולאבנים להעיד בפנינו, ובפרט לא לאבן שפגעה באוטובוס, לעיתים אין בפנינו ברירה אלא להגיע למסקנות הנכונות בדרך של אינדוקציה - שלילת המסקנות שאינן הגיוניות.

מאחר שעצם קיומה של הפגנה אינו מוכחש (שהרי המשיב טוען שלא הוכח המניע שמאחרי ההפגנה, אך לא מכחיש את עצם קיומה), ועצם קיומו של הנזק הוכח גם על פי חוות דעתו של שמאי מטעם המשיב, נשאל עצמנו מי יכול היה להפגין ומאיזה מניע.

האזור בו הייתה הפגנה הוא איזור בו רובה המוחלט של האוכלוסייה הוא ערבי. באזור זה לא קיים מוקד סכסוך, שבגינו יש להניח כי יתקיימו הפגנות דווקא שם (דוגמה למוקד סכסוך שכזה היא אתרי הקמת גדר ההפרדה, נעלין למשל). כיון שכך, סביר בעינינו שהמפגינים הינם אנשי האזור.

לאנשי האזור, שרואים עצמם כפלסטיניים, רגשי הזדהות שאינם מוכחשים ואינם מוצנעים, עם אחיהם, תושבי יו"ש וחבל עזה. גם עובדה זו הינה בגדר ידיעתם של חברי הועדה ואינה מצריכה מומחים לדבר שיעידו בפנינו. רגשי הזדהות אלו, טבעם שיתעוררו במיוחד בשעה שאחיהם, תושבי עזה, נמצאו תחת מתקפה ישראלית, שלא זכתה לתמיכה בקרב ערביי ישראל. סמיכות האירועים – ההפגנה ומבצע עופרת יצוקה - מוביל למסקנה שהמבצע היה הסיבה להפגנה.

נכון הדבר, קיימים גם ישראלים שאינם ערבים או אינם מגדירים עצמם כפלסטינים, אשר המבצע לא נעם לאוזניהם ועיניהם. ברם, כיון שלא הייתה כל סיבה עניינית לקיים את ההפגנה באותו מקום דווקא, סביר להניח כי אילו רצו אלה, האחרונים, להפגין, הם היו עושים זאת סמוך למקומות מגוריהם ולאו דווקא במקום זה, בו הושלכו האבנים.

כך או כך, הנזק שנגרם לעוררת לא נגרם בשל הפגנה, שהינה אמצעי לגיטימי להביע התנגדות לפעולות אלה ואחרות, אלא בשל אבנים שנזרקו במטרה לפגוע, ואף פגעו.

מדוע "נזרקו"? – כי הדברים מתאימים להגיונם של דברים. אבן פוגעת בדופן של אוטובוס אם היא הושלכה עליו. המקרים בהם אבן נופלת מן השמים מיוחדים למקרה של התפרצות הר געש. לא כך הדברים במקרה שלנו.

מדוע "במטרה לפגוע" ? – כיון שבעינינו, השלכת אבנים על מכוניות נוסעות לא נועדה להפריע לנהגיהם לשמוע רדיו, אלא היא נועדה לפגוע בנוסעי המכוניות.

מדוע "אף פגעו" ? - כי הדברים עולים מחוות דעתו של השמאי מטעם המשיב.

נסכם אפוא את הדברים עד כאן: ערבים, תושבי האזור, הפגינו במהלך מבצע עופרת יצוקה, בצידי הכביש בוואדי ערה. מישהו מתוך המפגינים השליך אבנים על כלי רכב גדול, ישראלי, שעבר במקום, כשבתוכו נוסעים. השלכת אבנים נועדה לפגוע. האבנים פגעו וגרמו נזק. האם לא די בכך על מנת להגיע למסקנה ההגיונית והמתבקשת, לפיה מדובר באירוע שהוא תוצאה של פעולה כנגד ריבונות המדינה ו/או כנגד אזרחיה? ... ואם אכן המסקנה אינה עולה מן הנסיבות, על בסיס מה משלם מס רכוש פיצוי למי שנפגע כאשר מיידים עליו אבנים בכבישי יו"ש? – אולי גם אותו פלסטיני שמשליך עליו את האבן ופוגע היכן שפוגע, רק מביע באופן כללי את אי שביעות רצונו ממדיניות הרווחה של הממשלה ?...

נמשיך. שוטר שהיה במקום לא ניגש לעצור את מיידי האבנים, שסיכנו את נוסעי האוטובוס, אלא שלח את הנהג להגיש תלונה במקום מרוחק משהו, שברור כי לא תטופל טוב יותר מאשר הטיפול שלכאורה הוא יכול היה לתת במקום. ניתן בתמימות לשאול מדוע נהג כך השוטר, ולנו נדמה כי התשובה בגוף השאלה – השוטר לא פעל על אתר כנגד משליכי האבנים, כיון שהשלכת האבנים הייתה חלק ממסכת שלמה שההפגנה הייתה חלק ממנה וההתפרעות הייתה חלק ממנה. לכן הוא הסתפק בבחינת הנזקים ובמתן ההמלצה הטובה ביותר שהייתה במסגרת סמכותו באותה עת – להגיש תלונה, שאין מאחריה ולא כלום, חוץ מאשר יצירת התשתית לקבלת הפיצוי. הנה כי כן, אף מבלי להעיד בפנינו, נתן השוטר, בהתנהגותו, את ההסבר שמוביל גם הוא למסקנה המתבקשת.

במקרה אחר שהובא להכרעתו (נע"ש 8/08, זלמן בראשי בע"מ) הוכח כי ההפגנה שהייתה שם כוונה לא כנגד המדינה אלא כנגד הקמת גדר ההפרדה באותו מקום, וכי בהפגנה השתתפו ישראלים שאינם פלסטיניים. המקרה שלפנינו שונה בתכלית, כפי שהבהרנו לעיל.

העוררת המציאה אישור ממשטרת ישראל, בו ציין "רק" כי נסיבות האירוע מעלות יסוד סביר להניח כי הנזק נגרם מפעולות איבה נגד ישראל. לא צוין בו כי נמצאו הוכחות ברורות שהנזק נגרם כתוצאה מפעולות איבה נגד ישראל.

אישור ממשטרת ישראל מהווה, על פי התקנות, ראיה לכאורה, לכך שהנזק אכן הינו תוצאה של פעולות איבה, ואולם, טופס האישור נבנה כך שקיימים מדרגים שונים של סבירות לכך שהנזק הינו, אכן, נזק שהוא בבחינת "פעולות איבה". במקרה שלפנינו, המדרג המצוין הוא המדרג השני, הפחות, ועובדה זו יש בה כדי להשליך על מידת הדיות הלכאורית שיש לאותו מסמך. ברם, לאור ניתוחנו לעיל, באנו למסקנה שבמקרה זה די באישור שניתן, על מנת להצדיק מתן פיצוי לעוררת.

מכל האמור לעיל, אנו מקבלים את הערר. לעוררת מגיע פיצוי בגין הנזק שאירע לה.

על פי המסמכים שלפנינו נראה שלעוררת יש ביטוח, ולכן היא תהיה זכאית לפיצוי רק לאחר שגבתה את המגיע לה מחברת הביטוח, וכמובן רק בגובה ההפרש שבין הנזק לבין הפיצוי שקיבלה מחברת הביטוח.

כיון שהעוררת אינה מיוצגת, וכיון שלא התקיים דיון בנוכחות הצדדים, איננו עושים צו להוצאות.

ניתן בהעדר הצדדים ביום 22/5/2009

מזכירת הועדה תמציא החלטה זו לצדדים.

(122) החלטה בערר מטיילי החוויה בע"מ.DOC

ו213/2