סעיף 10(ג) לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951, קובע כי "שכר העבודה הרגיל" לענין חישוב דמי החופשה הוא כל תמורה, בכסף או בשווה כסף, המשתלמת לעובד ע"י המעביד בעד שעות העבודה הרגילות, זולת אם הוסכם אחרת בהסכם קיבוצי שאושר לענין זה ע"י שר העבודה והרווחה. כמו כן נקבע, כי סכום המשתלם לעובד לכיסוי הוצאות מיוחדות שאינן קיימות בעת החופשה, אין רואים אותו כחלק משכר העבודה.
מכאן, כי בחישוב דמי חופשה לא יכללו רכיבי שכר המהווים תוספת לשכר היסוד שלהם לא נזקק העובד בימי חופשתו, ובלבד שאין הסכם קיבוצי שאושר לענין זה ע"י שר העבודה והרווחה שהוסכם בו אחרת, או שישנו חוזה עבודה/נוהג במקום העבודה שקובע אחרת, ובלבד שהתוספת איננה פיקטיבית.
יצוין כי לגבי חופשה חוזית (החלק העודף של החופשה שניתן לעובד עפ"י חוזה אישי), הצדדים יכולים לקבוע אלו רכיבי שכר יכללו בדמי/פדיון החופשה.
להלן מספר דוגמאות כפי שהובאו בפסיקה:
שעות נוספות – עובד אשר היה זכאי, וקיבל תשלום עבור שעות נוספות (גלובלית או עפ"י פרמטר אחר) לא יהיה זכאי להכללת אותו סכום בחישוב דמי חופשה, אם הלכה למעשה עבד בשעות נוספות (ע"ע 74/99 מרדכי אופיר נ. מועצה מקומית נווה מונסון).
תוספת משמרות - בדב"ע ל/1-1 בתי הזיקוק חיפה בע"מ נ. אליעזר הלל (פד"ע ב 155), נפסק כי תוספת משמרות היא תמורה הניתנת לעובד ע"י מעבידו בעד עבודה ולא בעד כל דבר חיצוני לעבודה. לגבי עובד שעבד כל שנות עבודתו במקום העבודה במשמרות באופן סדיר ולפי תכנון קבוע אין ספק ש"תוספת משמרות" היתה משתלמת לו "אילולא יצא לחופשה והוסיף לעבוד". במקרה כזה, תוספת המשמרות תובא בחשבון לענין דמי חופשה.
עמלות – כאמור, המעביד חייב לשלם לעובד בעד ימי חופשה דמי חופשה בסכום השווה לשכרו הרגיל, והגדרת שכר העבודה הרגיל כוללת כל תמורה בכסף או בשווה כסף המשתלמת לעובד על ידי המעביד בעד שעות העבודה הרגילות.
בע"ע 300048/98 עובדיה סימן נ. הסתור בע"מ (מיום 26.3.2002), נפסק כי השימוש במונח "כל תמורה" כולל בחובו גם תשלום עמלה. מסקנת הדברים היא שיש לכלול את העמלות בשכר הרגיל גם לצורך חישוב דמי חופשה.
בע"ע 300352/98 נקאש אורן נ. קירבי מערכות מתקדמות לניקוי (מיום 5.6.2000), נפסק כי לצורך חישוב ערך יום חופשה לעובד ששכרו משתלם על בסיס עמלות, יש לקחת בחשבון את ממוצע העמלות ברבע השנה שקדם לחופשה, או רבע השנה של העבודה המלאה ביותר בשנה שקדמה לחופשה, ולחלק במספר תשעים, וזאת באופן דומה לחישוב ערך יום חופשה לעובד ששכרו משתלם על בסיס שעה/יום.
לענין זה, יצוין כי ביום 24.3.1967 נחתם הסכם קיבוצי כללי להכללת פרמיות בדמי חופשה, בין התאחדות בעלי התעשיה לבין הועד הפועל של ההסתדרות הכללית. תחולת ההסכם הורחבה בצו הרחבה, מיום 1.1.1968, על כל העובדים והמעבידים בישראל בתעשיה ובמלאכה, שלא חל עליהם הסכם קיבוצי המסדיר במפורש את הכללת רכיב הפרמיה בדמי חופשה.
בצו ההרחבה נקבע כי עובדים בתעשיה ובמלאכה המקבלים פרמיות נוסף לשכרם הקבוע, יהיה שכרם הרגיל לצורך חישוב דמי חופשה כולל הפרמיות המשתלמות להם בעבור יום עבודה רגיל ובלבד שפרמיה כנ"ל העולה על 30% של השכר הקבוע לא תובא במנין. פרמיות המשתלמות ביום עבודה רגיל פירושן, הפרמיה הממוצעת שקיבל עובד ב-90 הימים שלפני צאתו לחופשה תוך יום עבודה רגיל (ללא שעות נוספות) בתנאי שלא תובא בחשבון הפרמיה העולה על 30% ליום משכרו הקבוע.
דמי נסיעה לעבודה / דמי אש"ל - מנוסח החוק עולה כי לא יכללו בחישוב דמי החופשה דמי נסיעה לעבודה, דמי אש"ל ותשלומים דומים שלהם לא נזקק העובד בימי חופשתו.
תשר למלצר - דמי שרות למלצר, שלא שולמו ישירות ע"י המעביד, אינם חלק משכר עבודה לענין דמי חופשה מאחר ואינם תמורה המשתלמת לעובד ע"י המעביד (בג"צ 403/71 מוסא סלים נ. ביה"ד הארצי לעבודה; דב"ע לא/2-3 ג'מיל מחמוד אלשויש נ. מוסא סלים אלכורדי).