פיצויים בגין פעולת עיקול רשלנית של רשות המיסים

ביום 25.7.10, ניתן בית משפט השלום בתל אביב ת"א 30077/07 שוטן ואח' נ' מדינת ישראל, משרד האוצר אשר בו חויבה רשות המסים לשלם לפיצויים לתובעים בגין לפיצוי בגין הטרחה שהייתה כרוכה בטיפול שחרור רכבם מעיקול שבוצע שלא כדין, ובגין עוגמת הנפש הכרוכה בהליך העיקול, וכן, החזר עלות שחרור הרכב, כדלקמן:

1. הפיצויים נקבעו היות והנתבעת לא קיימה את תנאי הסף בדבר משלוח דרישה בכתב על החוב. אלא אנשי מנהל מיסוי מקרקעין מרכז הדביקו על דלת ביתם של התובעים "התראה לפני פריצה ועיקול – הודעה על בצוע פעולה בכוח". בהתראה נרשם על כוונה לפרוץ לחצרי החייב, כדי לעקל מיטלטלין, לתפסם או להוציאם. בטופס נרשם כי גובה החוב עומד על 11,037 ₪ וכי אם לא ישולם החוב בתוך 48 שעות יעשה שימוש בכוח לפריצה לבית בהתאם לפקודה.

2. התובעים לא שהו בביתם באותו היום. לפי עדותם, שלא נסתרה, שהו בחופשת סופשבוע ארוכה בצפון הארץ. כאשר התובעים חזרו לביתם ביום ראשון ראו התובעים את ההודעה. התובע טוען כי התכוון לברר את הנושא למחרת.

3. למחרת ביום שני, 11.12.05, בשעה 06:30 בבוקר, הגיע לבית התובעים צוות גבייה. לתובעים באותו הזמן לא היה הסכום הנדרש במזומן בוצע העיקול ובשל כך, רכבם נגרר מהמקום.

4. מיד לאחר מכן פנה התובע למשרדי מיסוי מקרקעין ושילם באותו היום סכום של 8574 ₪, ובאותו היום גם בוטל העיקול והרכב שוחרר, כנגד תשלום הוצאות אחסון, פריצה, עיקול והעברה בסך 1302 ₪.

5. התובעים טענו כי לא היה קיים חוב אמת כלפי מנהל מיסוי מקרקעין וכן כי הנתבע לא הוכיח ששלח דרישה לתשלום החוב טרם בצוע פעולות הגביה בהתאם לפקודה ולתקנות. עוד נטען כי האזהרה לא נמסרה לתובע עצמו והנתבעת הסתפקה בהדבקה על דלת ביתו, כאשר הוא כלל לא היה בביתו. בהתאם לאזהרה ניתנה שהות של 48 שעות לשלם את החוב אך בפועל לא ניתנה אפשרות מעשית לשלם החוב וניתנו לתובע רק 12 שעות מעת שראה את האזהרה.

6. פריצת הרכב נעשתה לפני שנעשה דין ודברים עם התובעים ולפני שניתנה הזדמנות לפרוע החוב. הרכב נפרץ למרות שמפתחות הרכב נמסרו לצוות הגביה. לא ניתנה אפשרות לשלם את החוב בכרטיס אשראי או בשיק, מה שאינו סביר.

7. הרכב שעוקל היה רכבה של התובעת בלבד. התובעת אינה החייבת אלא רק התובע ולכן אסור היה לעקל את רכבה.

8. בהמ"ש קבע כי תנאי סף, לבצוע פעולות גביה על פי הפקודה הם: משלוח דרישה בכתב בדואר, בנוסח הקבוע בטופס 1 לתוספת לתקנות, לכתובת מגוריו של החייב. התובע טוען כי עד ליום הדבקת ההודעה על דלת ביתם, ביום 11.12.05, לא קבל כל הודעה או התראה או מכתב אחר הקורא להסדרת החוב וכי לא היה ידוע לו כלל על קיומו של חוב זה. אילו הנתבעת מסתמכת, על פלט מחשב בו נרשם כי ביום 21.8.05 נשלח מכתב לכתובת מגוריו של התובע ומבקשת לקבוע כי פלט זה מהווה ראיה לקיום תנאי הסף של משלוח דרישה בהתאם לפקודה ולתקנות. הנתבעת טוענת כי מדובר ברשומה מוסדית על פי סעיפים 35- 36 לפקודת הראיות.

9. נקבע כי מקום בו נדרש משלוח דרישה בכתב בהתאם לנוסח הקבוע בתקנות, ואף לא קיימת דרישה למשלוח מכתב בדואר רשום, יש לוודא ולהקפיד כי תנאי זה אכן בוצע ועל הרשות לוודא בכל האמצעים העומדים לרשותה כי הדרישה אכן התקבלה אצל החייב.

10. עוד נקבע, כי במקרה דנן, מדובר בדרישה שנשלחה כשש שנים לאחר היווצרות החוב קמה הייתה חובה מוגברת על הנתבעת לוודא כי התובע אכן קיבל דרישה לתשלום החוב טרם בצוע העיקול ואף לשלוח הדרישה בדואר רשום עם אישור מסירה או להמציאה במסירה אישית לתובע, למרות שבפקודה לא קיימת חובה כזו.

11. לפיכך, הנתבעת, הפעילה הליכי גביה על פי הפקודה מקום בו לא קיימה את תנאי הסף בדבר משלוח דרישה בכתב. התובעים זכאים לפיצוי בגין הליך העיקול שבוצע בניגוד להוראות הדין. התובעים שילמו סכום של 1302 ₪ בגין שחרור הרכב ונקבע כי התובעים זכאים להחזר סכום זה.