רבנים המפיקים הכנסות ממתן ברכות ותיקונים חייבים במס

רבנים המפיקים הכנסות ממתן ברכות ותיקונים חייבים במס

רמי אריה, עו"ד רו"ח

ביום 8.5.2011 בת"פ 8418-07 מ.י. פרקליטות מחוז ת"א-מיסוי וכלכלה נ' דוד, קבע ביהמ"ש השלום בתל-אביב, כי אדם שעסק באורח שוטף בהענקת ברכות ועצות לאנשים, ובתיקונים ציבוריים ופרטיים, והפיק הכנסות כתוצאה מפעילות זו, חייב היה לפי הוראות פקודת מס הכנסה, להודיע על תחילת העיסוק לפקיד השומה.

פעולה המנוגדת להוראות החוק תיחשב השתמטות ממס, שהיא פעילות מתוכננת ומתמשכת המיועדת, ביודעין ובזדון, להקטין את נטל המס באמצעים בלתי חוקיים. כדלקמן:

1. הנאשם הוא רב ומנהל כולל בשם "בית חכם אהרון, מלכה ורחל" בבני ברק. הכולל רשום כעמותה במשרדי רשם העמותות מאז שנת 1989, (להלן: "העמותה"). העמותה הוכרה כמלכ"ר. היא מפעילה, בנוסף לכולל, בית כנסת, ישיבה וגמ"ח.
2. נגד הנאשם הוגש כתב אישום שבו טוענת המאשימה, כי במהלכן של שש שנים, משנת 2000 ועד לשנת 2005, בצד עיסוקו והכנסתו כמנהל הכולל וכראש העמותה, הפיק הנאשם הכנסות מעיסוק שעליו לא דיווח לפקיד השומה, וכי הכנסותיו אלה נאמדות בלא פחות מ-35,000 דולרים מדי שנה.
3. העיסוק שמייחסת המאשימה לנאשם בכתב האישום עיקרו בתפילות, סליחות וברכות שהעניק למאמיניו, ואלו שנזקקו לו ושיחרו לפתחו, בין כסגולה לריפוי מחלות וליקויים, ובין לשם הקלת מצוקות, במסגרת טכסים שנודעו כ"תיקון עוונות" (למי שעברו על חוקי התורה, להלן: "התיקון", או, "התיקונים"), הכל תמורת תשלום כספי.
4. בתגובתו לכתב האישום לא כפר הנאשם בכך שנתקבלו כספים בגין "תיקונים" שערך. אולם, הוא כפר בהיקף ההכנסות המיוחסות לו, וכפר בעצם ההאשמות, כשלטענתו, כל התקבולים שנתקבלו היו "בשם ועבור העמותה... ונכללו בספריה".
5. בעדותו לא הכחיש הנאשם כי ערך תיקונים ציבוריים וגם פרטיים, מנהג שהוא מקובל בעולמם של יוצאי ספרד, אלא שהתעסקותו בכך, אמר, הייתה שולית. הנאשם העיד על עצמו, כי מאביו קיבל סגולות למיניהן, ובאמצעותן הוא עוזר למי שפונה אליו בבקשת עזרה. בנוסף, הוא מלמד בכולל, הרשום כעמותה, בה מתנהלים ספרים ומוגשים דיווחים לרשויות כנדרש בחוק. בכולל לומדים 10-12 אברכים, חלקם נשואים וחלקם חוזרים בתשובה, והם נתמכים מהכנסות העמותה מתרומות (שמעניקים תורמים ומקופות צדקה) ומתמיכה עירונית וממשלתית. כל ההכנסות הללו, טען הנאשם, תועדו בקבלות ונרשמו בספרי העמותה, להוציא התרומות ששולמו לו מייעוץ והכנסות מתיקונים ציבוריים שלא שייכים, לדעתו, לעמותה, ולכן גם לא נרשמו בספריה.
6. ביהמ"ש הרשיע את הנאשם בששה פרטי אישום שעניינם שימוש במרמה, ערמה ותחבולה, בכוונה להתחמק או להשתמט מתשלום מס, לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה, כדלקמן:

עסקינן בהכנסתו של אדם מעיסוק. העיסוק הוא יוצא דופן באופיו, אולם, בודאי נכנס לגדר הגדרת העיסוק שבפקודת מס הכנסה. הוכח במשפט, כי בעת שנחקר על-ידי חוקרי רשות המסים הודה הנאשם, כי בין השנים 2000 עד 2005, פרט לעיסוקו כמנהל הכולל והעמותה, הוא עסק באורח שוטף גם בהענקת ברכות ועצות לאנשים, ובתיקונים ציבוריים ופרטיים, והפיק הכנסות שנאמדו על ידו בסכומים שבין 35,000 ו-40,000 דולרים מדי שנה. הנאשם גם הודה כי לא רשם את ההכנסות ולא דיווח עליהן לרשויות המס.

פקודת מס הכנסה מחייבת אדם להודיע לפקיד השומה שבאזור מגוריו על תחילתו של עיסוק. כל נישום מחויב בהגשת דין וחשבון שנתי על הכנסותיו בשנת המס שחלפה. "הכנסתו של אדם" מוגדרת בסעיף 1 לפקודה, כסך כל ההכנסות מן המקורות המפורטים בסעיפים 2 ו-3 לאותה פקודה. זוהי חובה בסיסית עליה מושתתת שיטת המיסוי במדינה. הגשתו של דו"ח שנתי מחייבת דיווח מלא ומהימן על כל ההכנסות, ובכלל זה, הכנסות מהשתכרות, וכל הכנסה שהופקה או שנצמחה בישראל או מחוץ לישראל, וזאת, כדי לאפשר לפקיד השומה לקבוע את סכום המס שחב בו הנישום.

ענייננו עוסק בסעיף 220 לפקודה שנושאו - השתמטות ממס, שהיא פעילות מתוכננת ומתמשכת המיועדת, ביודעין ובזדון, להקטין את נטל המס באמצעים בלתי חוקיים. על פי הוראת הסעיף ייאשם בעבירה אדם אשר במזיד, בכוונה להתחמק ממס או לעזור לאדם אחר להתחמק ממס, עבר אחת העבירות המנויות בהמשך, והן, על פי סעיף קטן (5), מי שבכוונה להתחמק או להשתמט מתשלום מס, נקט במרמה, עורמה או תחבולה. יצוין, כי בשל נוסחו הרחב והכוללני של סעיף 220 לפקודה, מקובל לחשוב כי הוא כולל בגדרו כל מעשה או מחדל הקבועים כחובה בחקיקה הפיסקאלית, אשר נועדו להערים על רשויות המס [ראו: ע"פ 406/69 ברנדל נ' מדינת ישראל, פ"ד כד(1) 210, בעמ' 212-213].

המאשימה הוכיחה בראיות חד משמעיות, שעיקרן - הודיית הנאשם, אשר אומתה בראיות נוספות, כי בשנות המס 2000 עד 2005 עסק הנאשם בתיקונים, בהענקת עצות וברכות, הפיק מעיסוק זה הכנסות אישיות בסכומים שהגיעו לפחות ל-35,000 דולרים בכל אחת מהשנים, ולא דיווח על עיסוקו ולא על הכנסותיו.

הפסיקה קבעה זה מכבר, כי סכומי ההכנסות שלא דווחו לרשויות המס אינם יסוד מיסודות העבירות הנזכרות בסעיף 220 לפקודה. ועל כן, קביעת הסכומים המדויקים אינה הכרחית לצורך הרשעה. חשיבות הסכומים בשלב קביעת העונש (ע"פ 89/70 מדינת ישראל נ' נסים כהן).