בעלי המניות ישאו בחובות המס של חברה שפורקה

בעלי המניות ישאו בחובות המס של חברה שפורקה

רמי אריה עו"ד רו"ח

חבות המס בגין פעולות חברה שפורקה וחוסלה מועברת אוטומטית לבעלי המניות שלה, כך קבע בהמ"ש המחוזי בת"א ביום 23.10.2011 בעניין י. ליבוביץ מסחר נ' פ"ש גוש דן (ע"מ 1019-08). בעל החברה טען כי יש לבטל את הצו שהוצא לחברה, שכן החברה חוסלה ואינה קיימת עוד ואין כל תוקף להליך כלשהו שהתקיים כנגדה. לטענתם, חיסול החברה הושלם ביום 31.1.05 ולמשיב היו שנתיים מיום זה לפעול לביטול החיסול, ומשלא עשה כן, החיסול הפך סופי ומוחלט.

פקיד השומה טען כי בעל החברה ונציגיה בדיוני השומות העלימו מפקיד השומה את עובדת חיסולה של החברה. בנוסף, כאשר מדובר בפירוק מרצון לוקח על עצמו בעל המניות את כל ההתחייבויות העתידיות של החברה. לטענתו, בעל המניות שם עצמו בנעלי החברה וחב הוא בחובותיה, היות והוא הפר את חובת האמונים כלפי החברה ונושיה שעה שפעל לחיסולה של החברה בטרם הסדירה את תשלום המסים לאוצר המדינה.

בהמ"ש מקבל את טיעוני פקיד השומה, הן בעניין חוסר תום הלב הנדרש מהנישום בעת שהוא מתדיין עם פקיד השומה על שומותיו והן בכך בשל העובדה שחוב המס נוצר טרם שהחברה חוסלה. מועד היווצרות חוב המס ולא מועד קביעת השומה יוצר את חוב המס. חיסולה של החברה עובר לקביעת השומה, אינו מאיין את קביעת המס. יכול והוא יוצר קושי במישור גביית המס מהחברה שאינה קיימת עוד, אולם במישור העקרוני אין חיסול החברה חוסם קביעת שומה לשנים שקדמו לחיסולה. שאלת יכולת הגביה היא נפרדת משאלת יכולת קביעת השומה.

מוסיף בהמ"ש כי החברה יכלה לצפות כי הדוח שהגישה לא בהכרח יתקבל על ידי פקיד השומה, ולכן הייתה חייבת באמצעות נושאי המשרה בה, לשריין את הסכומים הנדרשים לפירעון חוב מס ככל שיחול. משמתחילים הליכי שומה אין מדובר בציפייה או בחזקה 'תיאורטית' כי "היה עליו לדעת", אלא בידיעה ממש. תמיכה אני מוצא בגישת בית המשפט העליון בעניין ע"א 2755/08 דליה פלח נ. פקיד שומה תל אביב 3, טרם פורסם (10.8.10). שם נקבע כי נישום שהוציא נכס מרשותו קודם התגבשות סופית של גובה החוב, קרי שומה סופית, יכול פקיד השומה לגבות את החוב מהנכס. בית המשפט שם מבסס הכרעתו על הציפייה, הידיעה בפועל והידיעה הקונסטרוקטיבית של הנישום. שם דובר ביכולת המשיב לגבות את החוב מן הנכס בעוד אנו דנים ביכולת המשיב לקבוע את השומה, קרי את גובה החוב. עם זאת בית המשפט תוחם את המועד, בהמשך לעמדת המשיב שם, כי גבייה (ולא קביעה כבעניינו) יכול שתעשה מנכס שהועבר בין המועד שהחלו הליכי השומה ומועד הקביעה, וכל זאת לצורך סעיף 119א(ב) לפקודה המקנה למשיב סמכות 'ללכת אחר' נכס של נישום חייב שהועבר לקרוב.

בסמכות פקיד השומה לעקוב אחר הנכס ולגבות ממנו את המס. שאחרת, נוצר פתח "להברחת נכס לקרוב" בין מועד אירוע המס לבין מועד התחלת הליכי השומה. בית המשפט מניח כי למצער במועד הכניסה והליכי השומה ואילך על נישום לדעת כי הוא צפוי לתשלום מס והוצאת נכס מרשותו בהעברתו לקרוב לא תמנע גביית המס מנכס זה.

משניהלו גורמים בשם החברה דיונים לגופה של השומה, ואף הגישו השגה לשומה שהוצאה לחברה, וכל זאת לאחר שחוסלה, מבלי להפנות את תשומת לב המשיב לכך, הרי שקיימת מניעות לטעון בשלב זה, כי יש לבטל את הצו שהוציא המשיב בהיותה חברה מחוסלת. בהתנהלותה אל מול המשיב יצרה המבקשת מצג של ישות משפטית "חיה" זמן רב לאחר חיסולה. משהצדדים לא הגיעו להסכמות בדבר גובה השומה אין היא יכולה להתכחש למצג אותו יצרה.

בהמ"ש אינו מקבל את טענות המבקשים אשר יובילו את בהמ"ש להתעלם מנטילת התחייבויות החברה על ידי בעל המניות. הצהרת כושר פירעון הניתנת על ידי המפרק או בעלי החברה במהלך הפירוק מרצון, יש בה משום נטילת התחייבויות החברה לגבי חוב מס הנובע מאותו אירוע מס. בוודאי שהדבר נכון שעה שמתנהלים בפועל הליכי שומה. התחייבות בעל המניות לשאת בהתחייבויות החברה מקפלת בחובה התחייבות להשלים תשלום המס בקביעה חלוטה שעל החברה לשלם בגין אירוע המס.

המפרק, במובדל מפרוק שאינו מרצון, הוא שלוחם של בעלי המניות: כאשר החברה סולבנטית, בעלי המניות הם הממנים את המפרק, הם בעלי הכוח על אופן הפעלת הכוחות שבידי המפרק, והם גם הקובעים את שכרו של המפרק. מכל האמור דלעיל, דינה של הבקשה לקבל את ערעור החברה ואת ערעור בעל המניות על הסף להדחות.

בהמ"ש קובע כי טוב תעשה רשות המיסים אם תרענן ההוראות בקשר עם טיפול בשומות של חברות בהליכי פירוק ושומות נישומים בהליכי פשיטת רגל.