ניהול ספרים לקוי במשרד עורך דין

ניהול ספרים לקוי במשרד עורך דין

רמי אריה, עו"ד רו"ח

עורך דין שלא ניהל את ספרי חשבונותיו לפי כללי מס הכנסה ואין לו הסברים להצהרת ההון, חשוף לקביעת שומות לפי מיטב השפיטה על ידי פקיד השומה. ביום 16.11.2011 קבע ביהמ"ש העליון בע"א 562/08 דוד בן חיים נ' פקיד שומה אשקלון, כי קיומם של אי סדרים רבים ברישום תקבולים במשרד עורך הדין יוביל לקביעת שומה לפי מיטב השפיטה, כדלקמן:

1. פקיד השומה החליט לפסול את ספרי החשבונות המערער - עורך דין במקצועו, בשל ליקויים שונים שהתגלו בניהולם לרבות אי רישום פיקדונות בספר תקבולים ותשלומים, אי ניהול ספר לקוחות, אי רישום תקבולים, רישום בלתי מספיק של פרטי לקוחות על חשבוניות ואי דיווח על תקבולים.
2. בהמשך לכך, הוציא פקיד השומה שומות לפי מיטב השפיטה לשנים הרלבנטיות תוך שהוא מתבסס גם על הפרשי הון בהצהרות ההון שהוגשו על ידי המערער ומחייב במס יתרות בחשבונות הפיקדונות שניהל המערער בבנק.
3. ביהמ"ש המחוזי אישר את שומת פקיד השומה, תוך שהוא מאמץ את מרבית הממצאים שנקבעו על ידי פקיד השומה. בהמ"ש דחה את טענת המערער כי השומות אינן סבירות, בהעדר תחשיב כלכלי המגבה את תוספת ההכנסות שנקבעה בשומה ובשים לב למאפיינים הייחודיים של עסקו. עוד טען המערער כי על חוסר סבירות השומות ניתן ללמוד, מן הפער בין השומות שנקבעו לבין הסך אותו הציע פקיד השומה כפשרה במסגרת מגעים שהתקיימו ביניהם. על יסוד פער זה נטען כי למעשה מדובר בשומה עונשית ולא במס אמת.
4. ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור באופן חלקי. נקבע כי היה על המערער לנהל ספר תקבולים ותשלומים בכל הנוגע לפיקדונות שניהל וכי הוא לא ניהל ספר כאמור כנדרש; נקבע כי במקרה שבו נמשך סכום כספי מחשבון הפיקדונות אותו ניהל מדובר למעשה בשכר טרחה של המערער. במקרה נוסף נרשמה משיכת סך מסוים כהחזר אגרת בית משפט אשר בתשלומה נשא המערער, בעוד שבפועל המערער כלל לא נשא בתשלום האגרה וזו שולמה מתוך חשבון הפיקדונות; במקרה אחר, נקבע כי לא נמצא כל תיעוד לתשלום שהתקבל בסך של 1,000 ₪.
5. ביהמ"ש העליון קבע כי הצהרות הון משמשות כלי יעיל בידי רשויות המס על מנת לבחון נכונות הדיווח על הכנסות הנישום [ראו למשל: ע"א 552/02 חנני נ' פקיד שומה חיפה). אם הוכח קיומו של הפרש הון, על הנישום הנטל לספק הסברים לגידול בהון ולהראות כי זה אינה תולדה של הכנסה החייבת במס (ראו: ע"א 236/83 ליברמן).
6. משנתברר כי אחיו של המערער הצהיר לפני פקיד השומה כי הכספים באחת מתוכניות החיסכון הרשומות על שם האם - תכנית ממנה נמשכו 170 אלף ש"ח ששימשו למימון רכישת חלקה בדירה - הם שלו, יש בכך, לדעת ביהמ"ש העליון, כדי לעמוד בנטל המוטל עליו להראות כי נימוקי השומה, ככל שהם נוגעים לסך זה אינם יכולים לעמוד.
7. הערעור התקבל בנוגע להסברי המערער באשר למימון רכישת הדירה כמתנה מאחיו. נקבע כי יש להפחית סך של 170 אלף ש"ח מן הסך של 319,320 אלף ש"ח שקבע פקיד השומה כגידול בהונו של המערער.