פיצוי לעובדת שהוטרדה מינית
דנה להב, עו"ד - המחלקה המשפטית "כל עובד"
העובדת עבדה בחנותו של המעביד. אין מחלוקת, כי התקיימו ביניהם יחסי מרות ישירים, משך כל תקופת עבודתה. העובדת טענה, כי בסמוך לאחר תחילת עבודתה דרש ממנה המעביד לבצע בו מין אוראלי, ואירוע זה חזר על עצמו, כמעשה של שגרה במקום העבודה, עד סיום עבודתה. המעביד אישר את קיום המגעים ביניהם, אך טען, כי התקיימו מרצונה המלא של העובדת ואף מיוזמתה. העובדת הגישה תביעה לביה"ד האזורי, במסגרתה טענה, כי הוטרדה מינית ע"י המעביד תוך ניצול יחסי המרות שהיו ביניהם, ודרשה פיצויים בגין אובדן כושר ההשתכרות בעבר ובעתיד, בגין כאב וסבל, בגין הוצאות רפואיות, ופיצוי ללא הוכחת נזק מכוח החוק. נקבע, כי די בתשתית העובדתית שנקבעה על ידי ביה"ד האזורי כדי ללמד על ניצול חריף וציני של העובדת ע"י המעביד, תוך שימוש בוטה לרעה ביחסי המרות ביניהם, באופן שהביא לפגיעה ממשית וקשה בכבודה כאדם וכאישה. המעביד ניצל את מצוקותיה וחולשתה של העובדת ואת פערי הכוחות ביניהם, על מנת להשתמש בה משך קרוב לשלוש שנים ככלי לסיפוקו המיני. במקרה זה הוכחה הטרדה מינית לפי סעיף 3(א)(2) לחוק למניעת הטרדה מינית, "מעשה מגונה" לפי סעיף 348 לחוק העונשין ו"מעשה סדום" תוך ניצול מרות ביחסי עבודה, בניגוד לסעיף 347(א1) לאותו חוק. במסגרת דרישתה של העובדת לפיצוי מכוח סעיף 6(א) לחוק הגישה חוות דעת פסיכיאטרית אשר לימדה על נזק נפשי ממשי שנגרם לה, והוכיחה כי לפחות מחצית מנכותה הנפשית נגרמה כתוצאה ממעשיו של המעביד. ביה"ד הארצי העלה את סכום הפיצוי לסך המרבי שתבעה העובדת. ביה"ד הארצי דחה את ערעורו של המעביד במלואו, קיבל בחלקו את ערעורה של העובדת, וקבע, כי המעביד ישלם לעובדת פיצוי בסך כולל של 322,225 ש"ח (ע"ע 40496-05-10 פלונית נ' אלמוני, מיום 02.01.2012).
החוק למניעת הטרדה מינית נחקק מתוך מודעות משולשת: הן למציאות של הטרדה מינית רווחת, בפרט של נשים; הן לנזקים החמורים הנגרמים כתוצאה מכך לאישה המוטרדת ולשוויון נשים בכלל; והן לצורך החיוני במתן מענה אפקטיבי למיגורה.
ביה"ד האזורי קבע, כי מעשיו של המעביד נכללו בגדר סעיף 3(א)(2) לחוק, המפנה להגדרות השונות ל"מעשים מגונים" המפורטות בחוק העונשין. סעיף 348(ו) לחוק העונשין מבהיר, כי "מעשה מגונה" הינו "מעשה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים". סעיף 348(ה) לחוק העונשין קובע, כי מעשה כאמור אשר נעשה "תוך ניצול מרות ביחסי עבודה", מהווה עבירה פלילית.
הצדדים לא היו חלוקים על קיומם של יחסי מרות ביניהם משך כל תקופת העבודה ועל קיומם של מגעים מיניים ביניהם, מסוג "מין אוראלי חד צדדי", ברוב תקופת העבודה.
ביה"ד הארצי קבע, כי די בתשתית העובדתית אשר נקבעה על ידי ביה"ד האזורי כדי ללמד על ניצול חריף וציני של העובדת ע"י המעביד, תוך שימוש בוטה לרעה ביחסי המרות ביניהם, באופן שהביא לפגיעה ממשית וקשה בכבודה כאדם וכאישה. פערי הכוחות והמעמד במקרה זה היו קיצוניים, לא רק מבחינת המעמד במקום העבודה (תופרת המשתכרת שכר מינימום מול "בעל הבית", אשר יש לו שליטה מלאה ביכולת השתכרותה והישארותה במקום העבודה), אלא גם נוכח הפערים במצב המשפחתי (גבר נשוי מול אישה שבעלה הואשם זה עתה בעבירה פלילית חמורה), במצב הנפשי (נוכח הטראומות הקשות שעברה העובדת בילדותה, אליהן הצטרפו מעשיו של בעלה), במצב הסוציו-אקונומי (לא הייתה מחלוקת כי מצבה הכלכלי של העובדת היה בכי רע), ובמעמד החברתי ותחושת השייכות החברתית (העובדת עלתה ארצה רק שלוש שנים טרם תחילת עבודתה).
המעביד ניצל את מצוקותיה וחולשתה של העובדת ואת פערי הכוחות ביניהם, על מנת להשתמש בה משך קרוב לשלוש שנים ככלי לסיפוקו המיני. גם לפי גרסתו של המעביד, לא הייתה זו "מערכת יחסים זוגית" ואף לא "מערכת יחסים" שהינה מינית גרידא, אלא מגע מיני אוראלי חד צדדי חוזר ונשנה, פעם אחר פעם משך תקופה של קרוב לשלוש שנים, במסגרת שעות העבודה, במקום העבודה, בסתר, ותוך שהמעביד מסרב (לגרסתו) כי יתווסף לכך כל קשר נוסף מעבר לכך.
ביה"ד הארצי קבע, כי הוכחה במקרה זה הטרדה מינית כמפורט בסעיף 3(א)(2) לחוק למניעת הטרדה מינית. מעשיו של המעביד לא היוו רק "מעשה מגונה" כהגדרתו בסעיף 348 לחוק העונשין, אלא גם "מעשה סדום" תוך ניצול מרות ביחסי עבודה, בניגוד לסעיף 347(א1) לאותו חוק.
סעיף 6(א) לחוק למניעת הטרדה מינית קובע, כי "הטרדה מינית והתנכלות הן עוולות אזרחיות, והוראות פקודת הנזיקין (נוסח חדש) יחולו עליהן בכפוף להוראות חוק זה".
סעיף 6(ב) לחוק קובע, כי בית המשפט רשאי לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק שלא יעלה על 50,000 ש"ח.
במסגרת דרישתה של העובדת לפיצוי מכוח סעיף 6(א) לחוק לא הסתפקה היא בהעלאת טענות כלליות על פגיעה בכבודה ובביטחונה העצמי, אלא הגישה חוות דעת פסיכיאטרית אשר לימדה על נזק נפשי ממשי שנגרם לה, בדמות נכות נפשית לא מבוטלת, לרבות טיפול תרופתי קבוע שהיא נזקקת לו.
נקבע, כי העובדת עמדה בנטל להוכיח, באמצעות חוות הדעת הרפואית מטעמה שלא נסתרה, כי לפחות מחצית מנכותה הנפשית, העומדת על 30%, נגרמה כתוצאה ממעשיו של המעביד. יוצא מכך, כי נכותה הנפשית של העובדת לצורכי הליך זה, אשר הוכח קשר סיבתי בינה לבין ההטרדות המיניות מהן סבלה, הינה בשיעור של 15%.
נקבע, כי ראוי להעלות את סכום הפיצוי שנפסק ע"י ביה"ד האזורי לסך המרבי שתבעה העובדת שהינו 100,000 ש"ח. במסגרת זו נלקח בחשבון פרק הזמן הארוך – קרוב לשלוש שנים – בו נמשכו ההטרדות המיניות, כדבר שבשגרה; את הפגיעה הקשה שנגרמה כתוצאה מהן לכבודה של העובדת כאדם וכאישה ולאוטונומיה שלה; את החומרה שיש לראות בניצול עמדת הכוח של המעביד מול חולשתה של העובדת, קל וחומר לאחר ששיתפה אותו בבעיותיה האישיות הקשות; את הפגיעה החריפה בשוויון הנגרמת כתוצאה מהתייחסות מעסיק לאישה העובדת עבורו כאל חפץ מיני לשימושו; את הטיפול התרופתי והפסיכיאטרי לו נזקקה ונזקקת העובדת כתוצאה מההטרדה המינית; ואת הנכות הנפשית הממשית, אשר גם אם לא נגרמה במלואה כתוצאה מההטרדה - הרי לכל הפחות הוחמרה כתוצאה ממנה.
ביה"ד הארצי דחה את ערעורו של המעביד במלואו, וקיבל בחלקו את ערעורה של העובדת.
המעביד ישלם לעובדת פיצוי בגין כאב וסבל בסך של 100,000 ש"ח; פיצוי בגין אובדן כושר ההשתכרות בעתיד בסך של 145,975 ש"ח; פיצוי בגין אובדן כושר ההשתכרות בעבר בסך של 56,250 ש"ח, והוצאות בסך של 20,000 ש"ח.
הכותבת – מומחית לדיני עבודה. המחלקה המשפטית "כל עובד", חברת חשבים. לאתר "כל עובד" - http://www.koloved.net
|