היבטים משפטיים וכלכליים באומדן נזקים מפגיעה בפעילותה של חברה

היבטים משפטיים וכלכליים באומדן נזקים מפגיעה בפעילותה של חברה

אורי וולף, כלכלן

מדי פעם מוגשות תביעות שעילתן אובדן רווחים כתוצאה ממניעת זכות חוזית כלשהיא (דוגמת הפסקת זיכיון ייצוג, הפסקת הסכם סוכנות, הפסקת רישיון וכד') או כתוצאה מהפסקת אספקת תשומה הכרחית כל שהיא (חו"ג, רכיב אלקטרוני, אנרגיה, כח אדם ספציפי וכד'). הפסד הרווחים במקרה מעין זה נאמד ע"י ההפרש בין הערכים הכלכליים של שני "מצבי טבע" או "תרחישים": האחד- תרחיש במסגרתו הזכות החוזית או התשומה היו מסופקים והחברה היתה פועלת ללא הפרעה, והשני- התרחיש אשר התקיים בפועל ובמהלכו נפגעה פעילותה של החברה (ראה למשל מאמר ממצה בנושא:Measuring Damages in commercial Litigation: Present Value of lost Opportunities" אשר פורסם ב- Journal of Accounting , 1990).

אחד המקרים השכיחים בתחום זה קשור להפסקת יצוג של אחד הצדדים על ידי משנהו. כך למשל לעניין הפסקת פעילותו של מפיץ על ידי היצרן ללא מתן הודעה מוקדמת נאותה. המפיץ תובע במקרה זה (בין היתר) הפסד רווחים בגין תקופת הודעה מוקדמת למשך זמן ראוי. הפסד הרווחים או ה"רווח הנמנע" במהלך התקופה (הזהה במקרה זה לנזק הנתבע) מחושב ע"י אומדן ההכנסות שנמנעו מן המפיץ בהפחתת ההוצאות הנמנעות שלו הכוללות הוצאות משתנות והוצאות קבועות כאחד.

במצב בו מדובר בהפסקת פעילותו הכוללת של המפיץ, שיטת האומדן פשוטה יותר. אולם באם הסוכנות שנלקחה מהווה רק מרכיב אחד בפעילות העסקית של המפיץ, אך מרכיב בעל שיעור משמעותי מכלל הפעילות (50%-60% למשל), שיטת האומדן מורכבת יותר ואינה מובנת מאליה: בעוד שלגבי אומדן ההכנסות שנמנעו הגישה די ברורה (אם כי יתכנו פערים בהערכת פרמטרים שונים הנדרשים בתהליך), הרי בכל הקשור לאומדן ההוצאות הנמנעות, ובעיקר מרכיב ההוצאות הקבועות, האומדן מורכב יותר.

קיימות שתי גישות עיקריות לאומדן ההוצאות הנמנעות:

האחת – אמפירית - בחינה מדוקדקת של התנהגות החברה בכל הקשור להפחתת ההוצאות בפועל לאחר קרות האירוע ובהמשך לצמצום הפעילות, כולל בחינה פרטנית של ההוצאות הקבועות שהופחתו (כמו: צמצום כח אדם במטה, צמצום שטחי משרדים, אחסנה, תפעול וכד'). היתרון בשיטה זו הינו כי היא נותנת ביטוי מלא להתרחשויות בפועל בזמן אמת.

השניה – תיאורטית - אומדן ההוצאות הנמנעות עפ"י "פוטנציאל ההתייעלות" האפשרי. אין שיטה מוגדרת אחת לקביעת הפוטנציאל אולם עפ"י רוב נעשה שימוש בשיעור הירידה במחזורי ההכנסות כאומדן. אחד הנימוקים לשימוש בשיטה זו הינה התובנה כי אין להשית על היצרן חוסר יעילות אפשרי בהתנהלות המפיץ באם הצמצום בהוצאות בפועל נמוך מפוטנציאל ההתייעלות הכולל.

בית המשפט המחוזי בת"א (ת.א. 2235-05) נדרש לאחרונה להכריע בין שתי גישות אלו. חברת רנדי בע"מ ("רנדי") הפיצה בארץ מעל לשלושים שנה את מוצרי הטואלטיקה של חברת ג'והנסון את ג'והנסון העולמית. האחרונה החליטה בשנת 2004 לבטל את הסכם ההפצה עימה בהודעה מוקדמת של חודש אחד בלבד. רנדי תבעה את הפסד רווחיה למשך תקופת הודעה מראש ממושכת יותר. לתביעה צורף חישוב אשר בוצע ע"י הח"מ, כאשר מטעם ג'והנסון את ג'והנסון הוכן אומדן נגדי, נמוך הרבה יותר, ע"י ד"ר יוסי בכר.

לעניין היקף ההוצאות הנמנעות ערך הח"מ בדיקה פרטנית לגבי ההוצאות אשר הוקטנו בפועל אשר כללו בין השאר הוצאות נמנעות משתנות (כגון: פיטורי סוכני מכירות, פיטורי דיילות, מכירת רכבי חלוקה וכד'). ההוצאות הקבועות הנמנעות כללו בין השאר פיטורי מנהלי מותג, צמצום בשטחי אחסנה, פיטורים במחלקת הרכש והנה"ח, צמצום שכ"ע הנהלה וכד'.

ד"ר בכר טען לעומת זאת כי יש לאמץ את גישת "פוטנציאל ההתייעלות" ובפרט במקרה של הפחתת היקף הפעילות בשיעור גבוה יחסית שכן בטווח זה ההוצאות ה"קבועות" הופכות ל"משתנות". לצורך אומדן ההוצאות הנמנעות הוא עשה שימוש בשיעורי הפחתת מחזור ההכנסות (לגבי ההוצאות המשתנות הנמנעות) ובשיעורי הפחתה מעט נמוכים יותר (לגבי ההוצאות הקבועות). לטענתו, על המפיץ היה להתאים את היקף הוצאותיו החדש למלוא רמת ההכנסות החדשה תוך מימוש מלוא פוטנציאל החיסכון וההתייעלות האפשרי ללא קשר לרמת החיסכון אשר הושגה בפועל. ההוצאות הנחסכות היו בחוות דעתו גבוהות יותר והרווח הנמנע נמוך יותר.

כב' השופט ד"ר עמרם בנימיני סקר בפסק דינו את שתי הגישות המנוגדות אשר ננקטו בחוות הדעת הכלכליות אולם העדיף את זו של הח"מ על זו של ד"ר בכר ואימץ את הניתוח הכלכלי אשר הסתמך על בחינה פרטנית של ההוצאות אשר צומצמו בפועל. כב' השופט אשר פסק פיצוי בגובה שנת פיצוי אחת (כ- 9 מ' ₪ במחירי היום), נימק את פסק הדין כי "ככל שהמדובר במתן פיצוי עבור 12 החודשים הראשונים לאחר ביטול הסכם ההפצה, הגעתי למסקנה כי אין לכך מקום (לשימוש בפוטנציאל ההתייעלות א.ו.). איני סבור כי נכון לדרוש מחברה לצמצם בתוך חודשים ספורים את היקף פעילותה ..... חלק מזכותו של מפיץ לשהות כדי לארגן מחדש את עסקיו פירושו גם מתן זמן מספיק להחליט אילו עובדים לפטר וכמה, איזה ציוד למכור וכמה כלי רכב הפכו מיותרים".

הואיל ועפ"י הפסיקה הנסקרת בפסק הדין, הודעה מוקדמת של שנה אחת מהווה מעין פסיקה של תקופה "ממוצעת" במקרים מעין אלו, המסקנה המתבקשת הינה כי הגישה של שימוש בנתוני ההוצאות אשר נחסכו בפועל עדיפה ע"פ הגישה התאורטית הטוענת להקטנת ההוצאות עפ"י מיצוי מלוא "פוטנציאל" החיסכון האפשרי, פוטנציאל תאורטי הקשה מאד לאמידה ועשוי להתברר כגבוה יותר מזה אשר הושג בפועל.

אורי וולף, כלכלן בכיר ומעריך שווי חברות www.uriwolf.co.il