|
המועד לדיון בהשגה - התיישנות
אלעד רוזנטל, עו"ד ורו"ח
ס' 152(ג) לפקודה קובע כי מועד ההתיישנות של הדיון ב"השגה" הוא כדלקמן (החל מתיקון 134 לפקודה):
"אם בתוך 3 שנים מתום שנת המס שבה נמסר הדוח... ובאישור המנהל בתום 4 שנים מתום שנת המס, או בתום שנה מיום שהוגשה ההשגה, לפי המאוחר מבניהם, לא הושג הסכם... ולא השתמש פקיד השומה בסמכויותיו... יראו את ההשגה כאילו התקבלה".
כלומר, במידה ועובר פרק הזמן שנקבע ויפורט להלן, ופקיד השומה לא הגיע להסכמה עם הנישום, וגם לא הוציא "צו" לנישום – אזי ישנה "קבלה אוטומטית" של ההשגה.
עד תיקון 134 לפקודה (עד שנת המס 2002) פרק הזמן לדיון בהשגה היה 12 חודשים בלבד.
החל מתיקון 134 לפקודה נקבע כי פרק הזמן העומד לרשות פקיד השומה לדון בהשגה הוא המאוחר מבין:
1. פרק הזמן שעמד לפקיד השומה לדון בשומה שלב א', קרי – 3 שנים מתום שנת המס שבה הוגש הדוח, או באישור המנהל – 4 שנים מתום שנת המס שבה הוגש הדוח.
2. 12 חודשים מיום הגשת ההשגה.
בתי-המשפט דנו לא מעט בסוגיית התיישנות השומות, במיוחד כאשר פקיד השומה הוציא "צו" "בדקה ה- 90". הנישום טען כי פקיד השומה הוציא את ה"צו" מאוחר מידי – ואז בהתאם להוראות הפקודה יש לראות את ההשגה כאילו התקבלה.
להלן יפורטו מספר פסקי דין מנחים בנושא זה.
בעניין "איקאפוד" נקבע כי יש למנות את 12 החודשים, החל ממועד קבלת הדוח במשרד השומה המטפל בהשגה, במידה והנישום הגיש את ההשגה במשרד שומה אחר.
כלומר, גם אם לנישום יש "חותמת נתקבל" מפקיד שומה מסוים, אך ההשגה מיועדת לפקיד שומה אחר, יש למנות את תקופת הזמן, החל מהמועד שהגיע כתב ההשגה לפקיד השומה שאליו זה מיועד.
במספר פסקי-דין התעוררה השאלה – מהו המועד שבו "השתמש פקיד השומה בסמכויותיו"?
- האם המועד שבו אישר פקיד השומה את הוצאת הצו?
- האם המועד שבו הצו יצא מפקיד השומה?
- האם המועד שבו הצו הגיע לידיו של הנישום?
בהלכת "משה סמי" נקבע כי המועד שבו "השתמש פקיד השומה בסמכויותיו" זה המועד שבו הגיע הצו לידיו של הנישום.
כלומר, לא מספיק שפקיד השומה יאשר ("בתוך התקופה") את הוצאת הצו, ולא מספיק שהצו יצא מידיו של פקיד השומה ("בתוך התקופה"), אלא על הצו להגיע לידיו של הנישום במועד.
השופטת נאור, בבית המשפט העליון:
"אין לראות בסמכות פקיד השומה כאילו השתמש בה, אם לא הועברה על כך, בדרך כלשהי, הודעה לנישום.
כל עוד השומה מצויה במגירתו של פקיד השומה, לא ניתן לומר כי הסתיים השימוש של הפקיד בסמכותו, אף שלא חלה על צווים אלה חובת פרסום".
יחד עם זאת, יש מספר מקרים שפרשו הלכה זו בצמצום.
בעניין יהושע טוטנאור נקבע כי הסכמה שבין הנישום לבין פקיד השומה בנוגע לעיכוב משלוח הצווים, על מנת לבדוק "הצעת פשרה" – תעכב את מועד ההתיישנות.
בית-המשפט טען כי בנסיבות שכאלה "מושתק" הנישום מלטעון להתיישנות.
בעניין לביא שמירה ושירותים נקבע כי מספיקה ידיעה של הנישום על ההחלטה בצו, כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות. במקרה זה, המייצג התקשר למפקח וביקש לברר את גורל ההשגה.
כלומר, למרות שהצו לא הגיע בזמן, הואיל והגיע לידי הנישום המידע אודות החלטתו של פקיד השומה – מבחינת בית המשפט זה נחשב שפקיד השומה השתמש בסמכויותיו בזמן (ולא יאשרו את ההשגה באופן אוטומטי).
בעניין איזי שירצקי הנימוקים נערכו כחודשיים לאחר תום תקופת ההתיישנות. נקבע כי נימוקי השומה ודרך בניית השומה הינם חלק בלתי נפרד מההליך השומתי, ולכן הוצאת שומה ללא הנימוקים אינה נחשבת לשומה.
בעניין זה טען פקיד השומה כי הוא "שידר" במחשב את הצו במועד, אך השליחה של הצו, ביחד עם נימוקי השומה ודרך עריכת השומה הייתה כחודשיים לאחר מכן.
בית-המשפט קיבל את טען פקיד השומה כי הואיל והמייצג מחובר לשע"מ (למחשבי מס הכנסה) הוא יכל לדעת על הוצאת הצו, ולכן עצם הידיעה בנוגע להוצאת הצו – אין עמה בעיה. הבעיה שעורר בית-המשפט היא בעובדה שהנימוקים ודרך עריכת השומה, שהגיעו ביחד עם השומה בדואר, היו חודשיים לאחר מכן.
בעניין מוסאי נקבע כי במידה והצו נמסר בזמן, אך הנימוקים נמסרו מאוחר יותר, תוך זמן סביר- זה נחשב למסירה במועד.
השופט ענבר, בבית המשפט המחוזי בירושלים קובע:
"הפקודה אינה קובעת מהי הנפקות של אי מסירת נימוקי הצו במועד, ועל-כן על בית המשפט לקבוע את הנפקות לפי מהותו של הפגם וחומרתו. אי מסירת הנימוקים בתיק זה לא צריכה להוביל לבטלות צו השומה. הצו הוצא בזמן ואין יותר חוסר וודאות כלכלית לגבי תשלום המס. זכויות המערער לא נתקפחו עקב האיחור הזה".
בעניין דן אולשטיין נפסק כי יום הגשת ההשגה אינו נספר במניין ימי השנה לצורך בחינת התיישנות ההשגה. כמו כן, נקבע כי במידה ובהתאם למניין הימים יוצא יום שבתון, בהתאם לס' 10 לחוק הפרשנות, יש יום נוסף להתיישנות, היום הראשון שלאחר השבתון.
מאמר זה נלקח מהספר "דיוני שומה והליכי שומה".
לפרטים נוספים אודות הספר: http://www.Aor.co.il/ds/
|