|
מס בשיעור 10% על דמי שכירות
זיו שרון, עו"ד ניר הורנשטיין, עו"ד
כידוע, קיימים 3 מסלולי מיסוי עיקריים ביחס למיסוי דמי שכירות.
מסלול אחד – מסלול פטור ממס, מוגבל בתקרה של הכנסה כוללת משכר דירה שאינה עולה על סכום של 4,980 ₪ לחודש (בשנת 2013). יתרת שכ"ד מעל התקרה חייבת במס מלא (עד 48% ועוד 2% מס על בעלי הכנסות גבוהות). ככל ששכר הדירה עולה על התקרה, פוחתת תקרת הפטור עד לביטולה המוחלט (בדמי שכירות בסכום של 9,960 ₪).
המסלול השני - מסלול תשלום מס מלא, על פי מדרגות המס הרגילות ללא פטור. בחלופה זו קיימת אפשרות לנכות כנגד ההכנסה הוצאות (כגון אחזקה, ריבית על משכנתא, פחת וכו').
המסלול השלישי – הינו תשלום מס בשיעור של 10% על דמי השכירות (על המחזור, ללא ניכוי הוצאות). מסלול זה הינו במקרים רבים מאוד הכדאי ביותר. מעבר לכדאיות מבחינת מס, יתרון נוסף הוא פשטותו, מאחר שאינו מחייב בהגשת דו"ח שנתי מפורט למס הכנסה, אלא מאפשר דיווח מקוצר על גבי טופס על הכנסות השכירות ותשלום המס.
מסלול אחרון זה, מכוח סעיף 122 לפקודה, עמד לאחרונה ביסוד פסק דינו של ביה"מ המחוזי בירושלים בע"מ 403/10 בעניין מלר חיים ואחרים. פסק הדין דן במספר סוגיות, כאשר אנו נתייחס לנושא דמי השכירות בלבד. באותו עניין, קיבל הנישום דמי שכירות בשנים 2005, ו – 2006. פקיד השומה טען כי הנישום אינו זכאי למסלול המס של 10% מאחר שלא שילם את המס תוך 30 יום מקבלת ההכנסה, ואף לא שילם מקדמות בגין דמי השכירות. מנגד, טען הנישום כי דרישות אלה, שהופיעו בנוסח הסעיף בשעתו כתנאי לתחולתו, רלוונטיות אך ורק לנישומים שאינם חייבים בהגשת דוחות שנתיים. על פי הטענה, נישום המגיש ממילא דו"ח שנתי, יוכל לשלם את המס עם הגשת הדו"ח ואין בכך כדי לשלול את תחולת הסעיף.
ביה"מ המחוזי בירושלים, מפי השופט דוד מינץ, דחה את טענת הנישום וקבע כי אין בלשון הסעיף בסיס להבחנה זו בין נישום החייב בהגשת דו"ח לנישום שאינו חייב. באותה עת נקבע בסעיף כי "האמור בסעיף קטן (א) [שיעור המס של 10%] יחול רק אם נתקיימו כל אלה" [ובכלל זה תשלום המקדמה במועד]. מטעם זה, ומאחר שהנישום לא הצביע על טעם מדוע היה על פקיד השומה להפעיל סמכותו להאריך מועד זה, דחה ביה"מ את הערעור בנקודה זו.
עם זאת, חשיבותו של פסק הדין הינה ביחס לשנות מס מאוחרות יותר, וכאן הוא מביא בשורה לנישומים. ביה"מ מכיר בכך כי לאחר תיקון הסעיף (במסגרת תיקון 159 לפקודת מס הכנסה שתוקפו החל משנת המס 2007) – בוטלה הזיקה בין תשלום המס במועד הקבוע (שאף הוא שונה ל – 30 יום לאחר תום שנת המס) לבין הזכות לתשלום מס על דמי שכירות בשיעור המופחת. דהיינו, בניגוד לטענות המועלות על ידי מפקחי מס גם בימים אלה, ביה"מ מכיר במפורש בכך כי הזכאות לשיעור המס אינה מותנית עוד בהיבט טכני של מועד התשלום בלבד.
אנו מברכים על פסק הדין. לגישתנו, אכן אין כל מקום להתנייה כאמור בין מועד התשלום לשיעור המס, הן לאור לשון החוק (ובייחוד השינוי ביחס ללשונו הקודמת) והן לאור תכליתו. פקודת מס הכנסה קובעת שיעורי מס במסגרת סעיפים שונים. איחור בתשלום המס עשוי לחייב בהפרשי הצמדה, ריבית ואולי אף קנסות, אך אין בו כדי לבטל את עצם שיעור המס שנקבע ע"י המחוקק, ואין לקבוע הלכה אחרת אף לעניין שיעור המס מכח סעיף 122 האמור. ככלל, שלילת זכויות מהותיות של נישומים על רקע דרישות טכניות, אינה רצויה, ויש להימנע ממנה במידת הניתן, וכל עוד אינה מתחייבת באופן חד משמעי על פי החוק.
|