רווחי אקוויטי הם "רווחים ראויים לחלוקה" ומזכים בהטבת המס

רווחי אקוויטי הם "רווחים ראויים לחלוקה" ומזכים בהטבת המס
רמי אריה, עו"ד ורו"ח

רווחי אקוויטי הינם רווחים או הפסדים שחברה רושמת כתוצאה מיישום שיטת השווי המאזני. בשיטה זו ההשקעה בחברה כלולה מוכרת לראשונה לפי עלותה ומתואמת לאחר מכן לפי השינוי בחלקו של המשקיע בנכסים נטו של החברה הכלולה. רווחי האקוויטי הם הרווחים בגין תיאום השינוי בשווי הנכסים נטו של החברה הכלולה, כלומר "הרווח או ההפסד של המשקיע כולל את חלקו של המשקיע ברווח או הפסד של הישות המושקעת". חברה נדרשת לנקוט בשיטת השווי המאזני כאשר החזקתה בחברה כלולה עולה לכדי "השפעה מהותית", כלומר יש בידה את "הכוח לקחת חלק בהחלטות בדבר המדיניות הפיננסית והתפעולית של הישות המושקעת".

שיטת השווי המאזני גורסת כי למשקיע יש בפועל זכויות ברווחי החברה הכלולה כבר במועד היווצרות הרווח ולכן ראוי שיוצגו הכנסותיו מפעילות החברה הכלולה כבר במועד זה.

בעניין קליימן עסק בהמ"ש בסעיף 64א(א)(1) אשר לפיו יראו דיבידנד שחולק מהכנסות החברה המשפחתית כאילו לא חולק. נקבע כי הדיבידנד באותו מקרה לא חולק מרווחי האקוויטי, מאחר שאלו אינם הכנסות על פי הגדרת המונח "הכנסה" שבסעיף1לפקודה. אולם סעיף 94ב אינו משתמש במונח "הכנסה" אף ולו פעם אחת. סעיף זה עוסק ב"רווחים", מונח שאינו מוגדר בפקודה והמשמעות שיש לצקת לו צריכה להיעשות בהתאם לתכליות דיני המס בכלל ולתכליות ההסדר החוקי הספציפי שבו עוסקים (ראו לעניין זה: ע"מ -113006בגס קרלוס.

תכלית סעיף 94ב שונה מזו של סעיף 64א לפקודה. סעיף 94ב "מדבר עם" דיני החברות ומבקש ליצור אדישות מיסויית בנוגע לשאלת חלוקת הדיבידנד. נקודת המוצא של סעיף זה היא דווקא ברווחים החשבונאיים, כלומר הרווח הניתן לחלוקה על פי דיני החברות, ולא בהכנסה על פי הפקודה. החלופה המיסויית אמנם מגבילה את הסעיף בכדי להגן מפני בריחת הכנסה בלא תשלום מס, אך היא אינה משנה נקודת המוצא בסיסית זו. המילה "רווחים" צריכה להתפרש על פי נקודת מוצא זו, בתור כל הרווחים המוכרים בעולם החשבונאי. כך אף המשיב מסכים כי המונח "רווחים" ברישא של הסעיף, בחלופה החשבונאית, כולל את רווחי האקוויטי.

מאחר שתכלית החלופה המיסויית היא למנוע מהכנסות חשבונאיות לחמוק מרשת המס, אין להגביל את הכללת רווחי האקוויטי שעה שברור שלא מדובר בהכנסה שתילכד בעתיד ברשת המס. כאשר לחברה המחזיקה יש זכויות בחברות כלולות, התמורה המתקבלת בעבור מניות החברה המחזיקה משולמת, בין היתר, גם בגין זכויות אלו. אין מדובר בתמורה בגין רווח שטרם שולם מס בגינם, אלא בתמורה בגין רווחים שלא ישולם לעולם מס בגינם. הזכויות ימומשו בהכרח בפטור ממס. חלוקת רווחים במרחב התאגידי אינה מחויבת במס, ורק חלוקת רווחים ליחיד תחויב במס.

בהתאם לכך נקבע בפסק דין חדש שניתן ביום 28.7.2013 בעניין ז'ורבין (ע"מ 29069-06-12 אורן ז'ורבין נ' פקיד שומה למפעלים גדולים), כי כאשר מדובר ברווחים ששולם בגינם המס הסופי שניתן לחייבם, יש לראות את אותם רווחים כאילו נתחייבו כבר במס.

בהמשך לכך, ניתן לראות ברווחים אלו כ- "רווחים ראויים לחלוקה" כהגדרתם בסעיף 94 ב לפקודה , הקובע כי במכירה של מניה, תמורה בגובה החלק היחסי של הרווחים הראויים לחלוקה שנצברו עד למועד הקובע להם זכאי המוכר בהתאם לחלקו בחברה, יהיו חייבים במס בשיעור של 10% בלבד. זאת, לעומת שיעור מס של 25% שנקבע בסעיף 125בלפקודה בגין חלוקת רווחים כדיבידנד.

בסעיף94ב(ב)(1) הגדיר המחוקק שתי חלופות לחישוב הרווחים הראויים לחלוקה. החלופה הראשונה, המכונה החלופה החשבונאית, מבקשת לחשב את הרווחים שנצטברו בחברה מתום שנת המס שקדמה לרכישת המניה ועד תום שנת המס שקדמה לשנת מכירת המניה על פי מאזן החברה. החלופה השנייה, המכונה החלופה המיסויית, מבקשת לחשב את סכום הרווחים שנתחייבו במס (בניכוי המס ששולם, דיבידנד שחולק והפסדים שטרם קוזזו ובצירוף רווחים פטורים ממס).

לא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי רווחי אקוויטי נכללים בדוחות הכספיים של החברה ולכן יש לקחת אותם בחשבון במסגרת חישוב הרווחים הראויים לחלוקה בחלופה החשבונאית. עם זאת, הצדדים היו חלוקים בשאלה האם רווחי האקוויטי מהווים "רווחים שנתחייבו במס" שיש לקחתם בחשבון בחישוב הרווחים הראויים לחלוקה לפי החלופה המיסויית.

בהמ"ש קיבל את גישת ז'ורבין וקבע כי דווקא גישת פקיד השומה למפעלים גדולים מובילה לעיוות מסוים שכן היא מטילה באופן עקיף מס על רווחי האקוויטי, שהם במהותם זכות לקבלת דיבידנד שפטור ממס.

נקבע כי ז'ורבין רשאי לכלול את רווחי האקוויטי של חברת דחף במסגרת חישוב הרווחים הראויים על פי הוראת השעה. חישוב הרווחים הראויים לחלוקה ייעשה רק החל משנת 2000, בה הוא רכש לראשונה את מניות חברת דחף.