אין סמכות לגבות חוב מס של חברה אחת מחברה תאומה שלה

אין סמכות לגבות חוב מס של חברה אחת מחברה תאומה שלה

רמי אריה , עו"ד ורו"ח

האם רשאי גובה המס, במסגרת הליכי גבייה של אגף המכס ומע"מ, להרים את המסך ולייחס חוב של חברה חייבת לחברה אחרת, אליה העבירה החברה החייבת את פעילותה (להלן: החברה התאומה).

ביום 18.5.2014, קיבל  בית המשפט העליון ברע"א 3542/10 מדינת ישראל אגף מכס ומע"מ נ' זייתון תעשיות שמנים בע"מ את ערעור החברה התאומה ואסר על גביית החוב ממנה.

שלוש חברות מעורבות בתיק זה. החברה הראשונה- חברת בית הבד המודרני לייצור שמן זית טבעי בע"מ (להלן: "חברת בית הבד"). החברה השנייה - חברת בית הבד באסם ( להלן: "חברת באסם") החברה השלישית – היא המשיבה, חברת זייתון תעשיות בע"מ ( להלן: "חברת זייתון").

ביום  27.12.2006 פנה מע"מ אל חברת זייתון בדרישה לתשלום חוב סופי וחלוט בסך 714,084 ₪, שנזקף לחובתה של חברת בית הבד כבר בשנת 2000. בדרישה נטען כי שלוש החברות המתוארות לעיל מהוות הלכה למעשה אישיות משפטית אחת אשר החליפה את כסותה, שמה ומספרה הרשמי, על מנת לחמוק מפירעון החוב הנזקף לחובתה.

נטען כי חברת באסם שימשה "חברת מדף" אשר נטלה את פעילותה של חברת בית הבד לאחר שהתקבלה דרישת החוב מהרשות. הרשות ביססה את פנייתה על זהות מוחלטת בין שלוש החברות בפרמטרים רבים ובהם: אופי הפעילות, שם המותג, ניהולה המעשי של החברה, זהות הלקוחות, מלאי וציוד טכני, עובדי החברה, וכן מיקומה הפיזי של החברה אשר פעלה לאורך השנים באותו מקום – מבנה הנמצא מתחת לביתה של משפחת באסם.

בבסיס הסוגיה עומדת דוקטרינת הרמת המסך, המאפשרת לבית המשפט להתעלם ממסך ההתאגדות ומעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, במקרים חריגים וכאשר נסיבות העניין מצדיקות זאת. דוקטרינה זו מעוגנת כיום בסעיף 6(א) לחוק החברות.

במצב הדברים הרגיל, הסמכות להרמת מסך מסורה לבית משפט בלבד. והשאלה בערעור זה היא: אם גובה המס הוא נושה מסוג מיוחד, אשר רשאי "לדלג" על ההליך משפטי ולפעול אגב הליכי גבייה תוך התעלמות מהאישיות הנפרדת של שתי החברות.

מע"מ הצביע על שני מסלולים אשר לשיטתה די בכל אחד מהם כדי לבסס את סמכות גובה המס להרים מסך מבלי להזדקק להליך משפטי: סמכות טבועה וכללית, וסמכות מפורשת הנלמדת מהוראת סעיף 5 לפקודת המסים.

בהמ"ש העליון דחה את טענת מע"מ ככל שהיא נסמכת על סמכות טבועה. קשה להלום כי הרשות תהא זכאית להפעיל אמצעי גבייה "פוגעניים" כמו עיקול חשבונות בנק ומיטלטלין, מכוח הרמת מסך, ללא הסמכה מפורשת בדין. כגודל הפגיעה כך הדרישה להסמכה בחוק.  

בהמ"ש התרשם כי במקרים נושאי הערעור, נראה כי החברה התאומה היא אכן ממשיכה לכל דבר ועניין של החברה הקודמת. כך, בעניין זייתון, הזהות בין החברות באה לידי ביטוי במכלול של פרמטרים ובהם: אופי הפעילות, שם המותג, ניהולה המעשי של החברה, מלאי וציוד טכני, עובדי החברה, מיקומה הפיזי של החברה ואף זהות הלקוחות.
אולם, על אף זהות החברות והחשיבות של גבייה אפקטיבית, אמצעי הגבייה השונים נדרשים להלום את עקרון חוקיות המנהל לפיו אין לרשות המנהלית סמכות אלא אם זו הוקנתה לה בחוק.

רשות המיסים ביקשה להקיש על סמכותו של גובה המס מסמכותו של ראש ההוצאה לפועל להרים את המסך, כפי שעולה, לשיטתה, מפסק דין ברע"א 510/00 רשף קבלנים. בהמ"ש קובע כי לא ניתן להסיק מהלכת רשף, כי ראש ההוצאה לפועל מוסמך לייחס חובות של חברה חייבת לחברה תאומה.

סיכומו של דבר, בהמ"ש קיבל את עמדת הרשות לפיה המחוקק ביקש להשוות את הליכי הגבייה על פי פקודת המסים להליכי ההוצאה לפועל. ברם, אין בכוחו של היקש זה, כדי לאפשר לרשות להרים את המסך אגב הליכי גבייה תוך ייחוס חובות של חברה אחת לחברה אחרת.

בפקודת המסים גבייה, לא התכוון המחוקק להפקיד סמכות מעין שיפוטית בידי גובה המס, כך גם ניתן ללמוד מהוראות סעיף 106 לחוק מע"מ. הסעיף מקביל לסעיף 119א לפקודת מס הכנסה, אשר נדון בהרחבה בע"א 2755/08 פלח נ' מס הכנסה-פקיד שומה תל אביב 3 (10.8.2010). שם נקבע כי מטרת הסעיף היא למנוע העברת נכסים על ידי החייב במס באופן שיפגע בהליכי הגבייה.

אין חולק על חשיבות הצורך בגבייה אפקטיבית. ככל שהרשות סבורה כי נדרשת סמכות כללית ורחבה יותר לייחוס חובות של חברה חייבת לחברה תאומה, תכבד הרשות ותפעל לתיקון החוק.