|
היחס שבין חזקת 183 הימים לבין מרכז החיים במבחן "תושב ישראל"
רמי אריה
, עו"ד ורו"ח
ביום 20.5.2014 דחה בית המשפט העליון בע"א 4862/13, פקיד שומה כפר סבא נ' מיכאל ספיר, את ערעור פקיד השומה, בקבעו, כי למרות קיומה של החזקה הקבועה למספר הימים (183 ימים), בהגדרת המונח "תושב ישראל" בפקודת מס הכנסה ואת תחולתה על המקרה הנדון, נוכח מניין ימי שהותו של מיכאל ספיר בשנים הרלוונטיות, הרי משקלם המצטבר של הנתונים האובייקטיבים שהציג ספיר לתמיכה בטענתו כי "מרכז חייו" בסינגפור עולה על משקלם של הנתונים האובייקטיביים העשויים להטות את הכף לטובת תושבות בישראל, וכי מסקנתו של בית המשפט המחוזי בעניין זה הייתה ראויה.
בשנת 1991 החל ספיר לעבוד בסינגפור כשכיר של חברה ישראלית, ובמסגרת זו עבר בשנת 1994 להתגורר בסינגפור עם אשתו ושתי בנותיו שהיו אז קטינות. בשנת 1998 סיים ספיר את עבודתו, חזר עם משפחתו לישראל והחל לעבוד בחברת פרטנר, אך ביום 1.6.2001 שב ספיר לסינגפור והועסק שם כיועץ שכיר, זו הפעם ללא אשתו וללא בנותיו, אשר בגרו בינתיים.
בחודש יוני 2005, הפסיק ספיר את עבודתו כשכיר בסינגפור והמשיך לגור בה. הוא אף הקים חברה סינגפורית אשר באמצעות ההוא פועל כיועץ טכני ועסקי לחברות טכנולוגיות זרות המבקשות להיכנס לשוק בדרום מזרח אסיה ובסינגפור. ספיר הגיש דו"חות שנתיים למס הכנסה בשנים 2005-2001 ולא כלל בהם את ההכנסות שצמחו לו בסינגפור. פקיד השומה סבר, כי יש לראות בהכנסות ספיר בסינגפור, כהכנסות של "תושב ישראל" החייבות במס בישראל.
בית המשפט
המחוזי בחן את תושבותו של ספיר על-פי הגדרת המונח "תושב" הקבועה בסעיף 1 לפקודת מס הכנסה וקבע , כי בשנת 2001 היה ספיר עדיין "תושב ישראל". בקביעתו זו ניתן משקל לעובדה שבאותה השנה שהה ספיר בישראל 224 ימים, וכן לכך שעבד בחברת פרטנר עד חודש מאי והיה בעלים של דירה ושלושה כלי רכב וכל משפחתו התגוררה בישראל.
לעומת זאת, וככל שהדבר נוגע לשנים 2002-2005, מצא בית המשפט המחוזי כי על פי מבחן "מרכז החיים" יש לראות בספיר מאז שנת 2002 תושב סינגפור.
זאת בהתאם לעובדות, כי בעשר השנים האחרונות ספיר גר בסינגפור באותה הדירה, הוא מחזיק בתעודת תושב קבע של סינגפור, הוא בעלים של חברה סינגפורית ומנהל חשבונות בבנקים סינגפוריים. עוד העיד ספיר על קשריו החברתיים הענפים בסינגפור, חברותו במועדוני ספורט שונים, פעילותו בקהילה היהודית המקומית, וכהונתו במועצת המנהלים של הקהילה. אשר לבני משפחתו, העיד ספיר כי בנותיו בגירות (בנות 32 ו-28שנים) ואשתו העדיפה להישאר בישראל ובשל כך החליטו שניהם, מתוך כבוד הדדי, כי כל אחד יממש את עצמו בנפרד.
מבחינה סובייקטיבית כך הוסיף ספיר והעיד, הוא רואה עצמו כסינגפורי לכל דבר והוא רואה את עתידו בסינגפור ולא בכל מדינה אחרת. עוד ציין ספיר כי הוא מדווח לשלטונות
המס הסינגפוריים על כל הכנסותיו ומשלם בסינגפור מס כדין. בסקרו את מכלול הנתונים שפורטו לעיל הגיע בית המשפט המחוזי אל המסקנה כי מירב הזיקות, ככל שהן תלויות בספיר, מצביעות על תושבותו בסינגפור וכי הקשר שלו לישראל בשנים הרלוונטיות לשומות שבמחלוקות.
פקיד השומה ערעור לבית המשפט העליון בטענה כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל מספיק לעובדה כי ספיר שהה ברוב השנים הרלבנטיות למעלה מ- 183 ימים בישראל. לכן, נטל הראיה להוכיח כי מרכז החיים שלו בסינגפור, מוטל על ספיר, כמי שעליו הנטל לסתור ובראיות משכנעות את חזקת הימים שבסעיף (א)(2)(ב) להגדרת תושב ישראל בפקודת מס הכנסה.
בית המשפט
העליון דחה את ערעור פקיד השומה. לשיטתו, הנתונים האובייקטיביים שהציג ספיר אשר פורטו לעיל, יש בהם כדי ללמד על זיקתו המובהקת לסינגפור במכלול ההיבטים הרלוונטיים ובמידה המטה את הכף אל עבר הקביעה כי מאז שנת 2002 הפכה סינגפור למרכז חייו.
זאת למרות העובדה כי במהלך השנים הרלוונטיות שהה ספיר פרקי זמן בלתי מבוטלים גם בישראל- כמניין הימים הנדרש לצורך תחולת החזקה שבסעיף (א)(2)(ב).
על פי הנתונים שהוצגו, ההיבט המרכזי אשר יש בו ללמד על זיקתו של ספיר לישראל בשנים הרלוונטיות מתמקד בעובדה שאשתו ושתי בנותיו הבגירות חיות בישראל. נכון כי בדרך כלל מרכז חייו של אדם ובית הקבע שלו הוא במקום שבו מתגוררת וחיה משפחתו. אך המציאות מלמדת כי יש משפחות אשר בוחרות לחיות אחרת.
|