תשלום דמי סחיטה אינו הוצאה מוכרת במס

תשלום דמי סחיטה אינו הוצאה מוכרת במס

רמי אריה , עו"ד ורו"ח

ביום 17.6.2014 בע"מ 1538-02-12, קבע בית המשפט, כי אין לראות בכספי הסחיטה ששולמו ע"י חברה לעבריין שסחט באיומים את בעל המניות של החברה, כהוצאה מוכרת לניכוי במס, שכן שולמו למטרת הגנה אישית ולא למטרה עסקית.

בעל החברה נפל קורבן לסחטנות באיומים על ידי מי שהיה עובד יחיד בחברה שלו, ובהמשך גם קשור אליו בקשרי משפחה. העובד איים עליו וסחט ממנו כספים. עובדות אלה התבררו במשפט הפלילי של העובד, ממנו עלה כי העובד איים על בעל המניות מילולית וכן במעקבים, בנוכחות מאיימת, וכן באמצעות כלי נשק שונים.

בעל המניות לא העביר כספים לעובד מכספו הפרטי, אלא מימן את התשלומים מכספים שמשך מן החברה. הכספים, אשר – אין מחלוקת שיצאו מקופת החברה – לא הוצגו כתשלומים לספק מיוחד, לא נרשמו כתשלום בגין סחטנות ואף לא קיבלו ביטוי בספרים כהוצאה בייצור הכנסה. הם נזקפו ליתרת החובה של בעל המניות.

מאוחר יותר, הגישה החברה דו"ח מתקן, שבמסגרתו ביקשה להכיר בתשלומים אלו כהפסד לצרכי מס וכן ביקשה במקביל להקטין את יתרת המשיכות של בעל המניות בחברה באותו סכום.

פקיד השומה לא קיבל את התיקון המוצע, מאחר שלא ראה בסכום שיצא מקופת החברה בשנות המס משום הוצאה שהוצאה כולה בייצור הכנסה על פי סעיף 17 לפקודת מס הכנסה.

פקיד השומה טען כי הכספים ששולמו לעובד נועדו כדי להגן על בעל המניות, על גופו ועל משפחתו. זו אינה מטרה עסקית, אלא אישית. בניגוד לדרישת דמי חסות, שניתן לראות בה משום סחטנות המופנית כלפי העסק עצמו, כשהאיום מופנה כלפי העסק (כגון שריפת המשרדים), הרי שבמקרה דנן, כפי שפורט בהרחבה בהכרעת הדין, האיום הופנה כלפי בר נתן באופן אישי.

סחיטה באיומים הינה עבירה פלילית. תשלום דמי סחיטה הינו הוצאה בקשר עם עבירה. מבלי להידרש להיקפו המדויק של הביטוי "תקנת הציבור" ניתן לקבוע ללא כל ספק, כי דמי סחיטה נמצאים בלב ליבו של התחום המנוגד לתקנת הציבור. הלכה היא, כי אין להכיר בהוצאות בלתי חוקיות או כאלו המנוגדות לתקנת הציבור במסגרת דיני המס.

בהתאם לתנאי הראשון בסעיף 17 לפקודת מס הכנסה, הוצאה תהיה מוכרת לצרכי מס רק אם היא הוצאה לצורך ייצור הכנסה. הוצאה לצורך ייצור הכנסה היא הוצאה עסקית לצורך הפקת הכנסה החייבת במס הכנסה. מההגדרה האמורה עולה כי אם ההוצאה היא פרטית, היא לא תוכר כהוצאה לצורי מס. כך לדוגמא, אם אדם נסע לטיול בחו"ל הוא לא יוכל לנכות את הוצאות הטיול. מאידך, אם אדם נסע לצורך מתן שירות בתחום מקצועו בחו"ל, הוא לא יוכל לנכות את ההוצאה. בתנאים מסוימים, ניתן יהיה להכיר בהוצאות נסיעה להשתלמות בחו"ל, גם אם יש בנסיעה מרכיב פרטי (לעניין זה, ראו: ע"א 3515/97 פקיד שומה באר שבע נ' בית מרקחת "אילן"בע"מ).

בעניין עמ"ה (ח"י) 40/95 ורד מחזור, ביקשה הנישומה לנכות הוצאות משפט ששילמה להגנת מנהלה במשפט פלילי. בית המשפט בעניין ורד מחזור קבע, כי שאלת ההכרה בהוצאות למימון הגנת הנאשם במשפט פלילי, מוכרעת על בסיס שלושה אדנים: הראשון, האם המעשים נשוא האישום נועדו לשמור על אינטרס החברה או היוו חלק אינצידנטלי מפעילותה? בית המשפט קבע, כי הוצאה להגנה על מנהל חברה, על מנת לשמור על מוניטין החברה ועסקיה, עונה למבחן זה. השני, האם ההוצאה נעשתה כולה מביצור הכנסתה של הנישומה ולשם כך בלבד? מכיוון שההגנה על הנאשם במשפט פלילי מגינה לא רק על היותו אורגן בחברה, אלא גם על חירותו ושמו הטוב כאדם פרטי, לא ניתן, אפילו על דרך אומדן, להפריד בין חלק ההוצאה המשרת את אינטרס הנישומה לבין אותו חלק המשרת את האינטרס האישי של המנהל. לפיכך, דובר ב"הוצאה מעורבת", שאינה ניתנת להפרדה ולא היה מקום להתירה בניכוי. לבסוף, יש לבחון, האם שיקולים של תקנת הציבור מונעים את התרת ההוצאה בניכוי.

בנוסף, המערערת לא הציגה מסמכים אשר יעידו על ביצועה של ההוצאה, היקפה וייעודה וכיוון שכך, לא עמדה בנטל ההוכחה כנדרש ממנה. בעניין עמ"ה 1068/00, הידרולה בע"מ: "בדרך כלל הדרך בה היה על חברה להוכיח כי הוצאותיה על פי הדוחות שהגישה למשיב, אכן יצאו לה בפועל, ושימשו לה בייצור הכנסתה". בע"א 414/78, רכב ישראלי בע"מ נ' פ"ש ת"א 2, פד"א י' 207, שקבע כי חברה שלא דאגה לעריכת התקשרויותיה והתחייבויותיה במסמך כתוב, תתקשה לשאת בנטל ההוכחה המוטל עליה כשתבוא לערער על צווי פקיד השומה.

זאת ועוד, דווקא בשנים בהן בוצעה סחיטה מבעל החברה, גדלו ההכנסות בשיעור ניכר והתוצאה המתבקשת היא שביצוע הסחיטה לא השפיע על רווחי החברה. מכל המקובץ הערעור נדחה.