המועד הקובע להתיישנות הוא מועד שליחת ההחלטה

המועד הקובע להתיישנות הוא מועד שליחת ההחלטה על ידי פקיד השומה

רמי אריה, עו"ד ורו"ח

המועד הקבוע לעניין התיישנות הוא היום אשר בו נשלחה ההחלטה מפקיד השומה אל הנישום, ולא המועד בו קיבל הנישום את ההחלטה. משלוח הודעת הארכת מועד ההתיישנות יכול להיעשות באמצעות משלוח פקס. כך נקבע בעניין אמבה (ע"מ 40520-01-11 אמבה השקעות בע"מ נגד פקיד שומה פתח תקווה, ניתן ביום 5.5.2016).

ביהמ"ש נדרש להכריע בסוגיות, הבאות: הארכת תקופת התיישנות השומה לשנת המס 2004, ייחוס הוצאות לפי סעיף 18(ג) לפקודה, ניכוי הוצאות "השתתפות בהוצאות", הוצאות נסיעה לחו"ל, הפסד בגין מימוש ערבות, הוצאות חובות אבודים והוצאות ייעוץ מקצועי.

דיון והכרעה בשאלת ההתיישנות:

בהמ"ש קבע, כי החברה היא זו שפנתה לפקיד השומה, בבקשה לדחות את הדיון בתיק לתקופה בלתי מוגבלת בשל מחלתו של יועץ מטעם החברה, ובקשה זו התקבלה בחיוב מסיבות אנושיות. החברה לא פנתה בשנית לפקיד השומה בעדכון על מצבו של קובי ובבקשה לדון שוב בתיק. בנסיבות העניין, האיחור בטיפול ובקשת הארכה נבעה מבקשת ומהתנהגות החברה, לפיכך האחריות לאיחור זה אינה מוטלת על כתפי פקיד השומה.

ייחוס הוצאות לפי סעיף 18(ג) לפקודה.

בסעיף 18(ג) לפקודה באות לידי ביטוי שתי חלופות. החלופה הראשונה, בהתאם לרישא של הסעיף, קובעת כי תחילה יש לערוך ייחוס ספציפי של ההוצאה שהוצאה לצורך השגת ההכנסה המועדפת. והחלופה השנייה, קובעת, כי מקום בו לא ניתן לייחס הוצאה מסוימת להכנסה מועדפת - יש לייחס להכנסה המועדפת חלק יחסי בהוצאה כחלקה היחסי של ההכנסה המועדפת בכלל ההכנסות.

מלבד הכנסותיה הרגילות בשיעור המס הרגיל, לחברה היו הכנסות מדיבידנד החייבות בשיעור מס נמוך יותר, של 15%, משום שמקורן ממפעל מאושר לפי חוק העידוד.  

פקיד השומה קיבל את אופן הייחוס של החברה בשנת המס שבה היא הציגה הסכם ניהול, אם החברה הייתה מציגה הסכם ניהול גם לשאר שנות המס נשוא הערעור, סביר כי פקיד השומה היה מקבל את אופן הייחוס גם לשאר שנות המס. על מנת להוכיח את טענתה, היה על החברה להמציא ראיות שיתמכו בטענתה.

ניכוי הוצאות "השתתפות בהוצאות".

מדובר בסוגיה של השתתפות בשכרו של היועץ ע"י החברה. לחברה לא היו עובדים נוספים זולתו, ואף על פי כן היו לחברה הכנסות בגובה של 307,230 ₪ מייעוץ שנתנה. לולא עבודתו של היועץ בשנה זו, לחברה לא היו הכנסות. עצם העובדה שלחברה היו הכנסות בשנת 2007 (שאינם מדיבידנד) דיי בכך כדי להעיד כי היועץ עבד עבור הכנסות אלו.

על כן, בית המשפט פסק כי יש להתיר את ההתחשבנות שנערכה בין החברה ליועץ בדבר שיעור שכרו של היועץ. שכן, לולא עבודתו של היועץ, אין חולק כי בשנה זו לא היו לחברה הכנסות.

הוצאות נסיעה לחו"ל.

בית המשפט לא השתכנע כי החברה הוכיחה קשר בין נסיעותיו של היועץ לחו"ל לבין יצירת הכנסות החברה. מקובלת עמדתו של פקיד השומה כי החברה לא צירפה שום אסמכתא לגביי מהות הנסיעות, הקשר לעסקיה, נחיצות הנסיעות או כל נתון אחר שיש בו להעיד על יצירת הכנסה (וזאת על אף שהתבקשה לכך מספר פעמים), או לפחות על ניסיונות ליצירת הכנסה, כדי שפקיד השומה יוכל להכיר בהוצאה זו.

הפסד בגין מימוש ערבות.

החברה לא הציגה את הסכם הערבות, לא סיפקה פרטים על החברה לה ערבה, מה טיב יחסיה עימה, וכיצד פעלה כדי להשיב את סכום הערבות.

הוצאות בגין חובות אבודים.

בפרוטוקול הדיון שנערך אצל פקיד השומה, טענה החברה כי אין ברשותה תיעוד לחוב האבוד בסך 50,000 ₪. החברה לא הציגה כל אסמכתא להוכחת טענותיה, לא הציגה חוזה הלוואה עם צוות ביטחון, לא הביאה כל תיעוד שיוכיח מתי נוצר החוב, לא הראתה בטחונות לחוב, לא הצביעה על המועד בו הלקוח נכנס לקשיים והפסיקה את פעילותה.

הוצאות ייעוץ מקצועי.

החברה לא הציגה כל מסמך או תיעוד בקשר להוצאות אלו.

לסיכום, נחזור ונציין  כי טענות טובות ככל שיהיו ללא ראיות של ממש להוכחתן, אינן מספיקות. ראוי לתמוך כל טענה בראיות ומסמכים של ממש. לא רק בדיונים בבית המשפט, אלא כבר בדיונים עם פקיד השומה בשלב ההשגה, שהוא שלב התדיינות מעין משפטי לכל דבר.