הרשעה בשל דיווח מע"מ בשיעור אפס

הרשעה בשל דיווח מע"מ בשיעור אפס

רמי אריה, עו"ד ורו"ח

הרשעתו של עו"ד יוסף שגב באישום לפיו דיווח על הכנסה בשיעור מע"מ אפס מלקוח בחו"ל, בעוד שהלקוח היה תושב ישראל, ודחיית ההגנה מן הצדק שעליה הסתמך עקב קבלת חוות דעת שלא הכילה את מלוא העובדות הנכונות והרלבנטיות לעניין, לפי דעת בית המשפט, יוצרת רף חדש של ענישה פלילית בעברות מס, אלא אם ההרשעה תבוטל בערעור שהוגש על ידו.

מדובר על פסק דין אשר ניתן על ידי בית משפט השלום בתל-אביב, בעניין עו"ד יוסף שגב (ת"פ 32690-06-10, רשות המסים נ' יוסף שגב ואח', ניתן ביום 19.6.2017), אשר שימש כבעליה ומנהלה של חברת עורכי דין, העוסקת במתן שירותי עריכת דין, שהואשמה יחד איתו באותו כתב אישום (להלן: "הנאשמים").

החברה, יחד עם עוסקים נוספים הקשורים לשגב נרשמו ברשות המסים כעוסק אחד לצרכי מע"מ. הדיווחים התקופתיים של העוסקים למנהל מע"מ היו במסגרת איחוד העוסקים.

לפי עובדות העניין עולה כי בשנת 1997 שכרה ליז הארדי הבת של שאול אייזנברג ז"ל, את שירותי הנאשמים בכדי שייצגו אותה בסכסוך הירושה הנוגע לעזבונו של אביה. הנאשמים סיכמו עם עו"ד יעקב וינרוט, אשר ייצג את אמה של ליז, כי ליז תפעל בחזית אחת עם אמה בתקיפת צוואתו של אביה.

הנאשמים ערכו עבור ליז מספר הסכמי שיתוף פעולה עם האם, ייצגו את ליז כנגד אמה בבוררות, אשר במסגרתו נקבע בין היתר, כי על האם לשפות את ליז בגין ההוצאות המשפטיות בהן נשאה במסגרת סכסוך הירושה בסך שלושה מיליון דולר. הנאשמים סיכמו עם באי כוחה של האם כי הסכום האמור ישולם על ידה ישירות לנאשמים.

ביום 2.10.2003 שולם לנאשמים שכר טרחה עבור השירות המשפטי דנן בסך של 15,677,698 ₪, כאשר סכום המע"מ הנובע משכר הטרחה הינו בסך של 2,821,985 ₪.

לטענת המדינה בהליך הפלילי, הציגו הנאשמים מצג כוזב בפני רשויות מע"מ, לפיו השירות המשפטי בקשר לסכסוך הירושה ניתן על ידם לאמה של ליז, שהינה תושבת חוץ, וזאת על אף שהשירות בפועל ניתן לליז בישראל, שהינה תושבת ואזרחית ישראל. המצג נתמך בחשבונית מס, כאשר המס הנקוב בה הינו בשיעור אפס. זאת כשבפועל, לדעת המדינה, על פי חוק מע"מ חל על עסקה זו שיעור מע"מ מלא.

בסמוך להוצאת חשבונית המס, פנו הנאשמים לקבלת חוות דעת משפטית בדבר סוגית חיוב המע"מ בעסקה. לעמדת המדינה בכתב האישום, הנאשמים הציגו בפני עורך הדין מצג כוזב הן באשר לזהות הלקוחה ומהות השירות, על מנת שבחוות הדעת ייקבע כי המע"מ החל על העסקה הינו בשיעור אפס.

הנאשמים טענו, כי שכר הטרחה ניתן בגין שירות בלעדי של הנאשמים לאמה של ליז שהיא תושבת חוץ, ולא על השירות אשר ניתן על ידם לליז. עוד הוסיפו וטענו, כי ליז לא שילמה שכר טרחה עבור השירות המשפטי שניתן לה, שכן על פי הסכמי שכר הטרחה, ליז הייתה צריכה לשלם לנאשמים בהתאם להצלחת הטיפול, אולם בפועל השירות המשפטי לא סייע לליזה להגדיל את חלקה מעיזבון המנוח.

בית המשפט פסק כי הוכח בפניו מעבר לכל ספק, כי המהות הכלכלית של ההסכמים בין ליז לנאשמים, עניינה שירות משפטי שנתנו הנאשמים לליז במאבקה בעיזבון, לרבות סיוע לאמה של ליז במאבקה בעיזבון.

בית המשפט מצא, כי הוכח על פי כל אחד ממבחני העזרבע"א 41/96, קסוטו נ' מדינת ישראל, כי השירות של הנאשמים ניתן לליז שהיא תושבת ישראל ולא לאמה שהיא תושבת חוץ. העובדה כי אימה של ליז נהנתה מהשירות המשפטי של הנאשמים, אין בה כדי לאיין את העובדה כי ליז, אשר הייתה תושבת ישראל בתקופה הרלוונטית, היא הנהנית הדומיננטית מהשירות, שכן היא קיבלה את עיקר השירות.

בית המשפט קבע כי התקבול אשר התקבל על ידי הנאשמים הינו שכר טרחה ששולם על ידי ליז, אפילו שהתשלום בפועל נעשה מהאם. כלומר, ליז שילמה באמצעות אימה.

בית המשפט מוסיף, כי לאחר שהוכח כי בדו"ח התקופתי שהוגש ע"י איחוד העוסקים שכר הטרחה נכלל בשדה של עסקאות פטורות או בשיעור אפס, נקבע כי הדו"ח כלל ידיעה כוזבת, שכן התקבל עבור שירות אשר ניתן לתושבת ישראל ולא לתושבת חוץ. לפיכך, הוכח היסוד העובדתי הנדרש לפי סעיף 117(ב)(1) לחוק מע"מ, ולאור סכום התקבול ושיעור המע"מ המלא הוכחו גם הנסיבות המחמירות כנדרש לפי סעיף 117 (ב2)(3) לחוק מע"מ.

בית המשפט קבע, כי בחוות הדעת אשר קיבלו הנאשמים נכתבו עובדות שגויות, מה שמעיד כי הנאשם ידע שהדו"ח כוזב. אי העברת כלל המסמכים הרלוונטיים למשרד עו"ד לצורך הכנת חוות הדעת, ואי מסירת כל העובדות לעוה"ד אף הן מצביעות כי הנאשמים רצו כי חוות הדעת תסייע לנאשמים להשתמט מתשלום המס ולהקשות על רשות המסים להוכיח כי כוונת הנאשמים להשתמט מתשלום כאמור.

מדובר בסוגיה פרשנית של חבות במע"מ, שעלתה לא פעם בערעורי מס אזרחיים והתגלגלה הפעם למישור הפלילי. לדעתנו, מדובר ברף חדש של ענישה בגין פרשנות מיסויית, אשר הדרך הנכונה להתגונן בפניה, היא לבחון שוב פרשנויות לסוגיות מיסוי, ולוודא כי חוות הדעת שתינתן בעניין הסוגיה תכלול את מלוא העובדות הנכונות והמדויקות, על מנת שחוות הדעת תוכל להגן על המסתמך עליה מפני אישום פלילי, כפי שנקבע בפסיקות בית המשפט העליון בעניין הורוביץ, תנובה וטגר.