שוהים בחו"ל וממשיכים לשלם לביטוח לאומי - בעייתי
רמי אריה, עו"ד רו"ח
כאשר תושב ישראל יוצא לשהות ארוכה בחו"ל, וממשיך לשלם ביטוח לאומי בעת שהייתו בחו"ל, עליו להביא בחשבון כי הוא ימשיך להיחשב כתושב ישראל, לפחות לעניין חוק ביטוח לאומי, ובהחלט עובדה זו מהווה מבחן חשוב גם לעניין החבות במס הכנסה על תושב זה בגין הכנסותיו מחו"ל.
בני הזוג גרוס ביקשו מהמוסד לביטוח לאומי לשלול את מעמד התושבות שלהם בישראל, רטרואקטיבית משנת 2015 ועד לשנת 2018 (ב"ל 56483-05-18, בנימין יעקב גרוס נ' המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 23.6.2020).
בשנת 2013 עזב גרוס יחד עם משפחתו לארה"ב לצורך לימודיו, כך הצהיר גם במסגרת שאלון אשר מילא לביטוח הלאומי. בני הזוג לא ביקשו לנתק את תושבותם מישראל לעניין ביטוח לאומי, ואף עדכנו הוראת קבע לצורך תשלום דמי ביטוח לאומי וביטוח בריאות.
בעת שהותם של גרוס ומשפחתו בארה"ב, המשיכו בני הזוג להיות בעלים של דירה המצויה בישראל המושכרת לצד שלישי, והמשיכו להגיע לביקורים קצרים בישראל.
בסיום לימודיו של גרוס בשנת 2015, החליטו בני הזוג להישאר בארה"ב דרך קבע, אולם המשיכו לשלם את דמי הביטוח למוסד לביטוח לאומי מידי חודש עד ליום 30.9.2017.
ביום 14.11.2017 פנו בני הזוג לביטוח לאומי וביקשו לשלול מהם את תושבותם רטרואקטיבית משנת 2015. אולם, המוסד לביטוח לאומי אישר את הבקשה מחודש אוקטובר 2017 בלבד, ודחה את הבקשה הרטרואקטיבית משנת 2015.
בחודש ספטמבר 2018 חזרו בני הזוג לישראל דרך קבע.
בחוק ביטוח לאומי אין הגדרה למונח "תושב ישראל". בפסיקה נקבע כי: המבחן לפיו נבחן האם אדם תושב ישראל או לא, הוא מבחן "מרכז החיים", הנבדק לפי מירב הזיקות. מבחן זה מורכב משני היבטים.
1.
ההיבט האובייקטיבי
–בו נבדוק היכן מצויות מירב הזיקות של האדם מבחינה פיזית.
2.
ההיבט הסובייקטיבי –
בוחן מה הייתה כוונתו של האדם והיכן הוא רואה את מרכז חייו.
נסיבות נוספות העשויות להעיד על חוסר זיקה לישראל והעתקת "מרכז החיים" לחו"ל כוללים, בין היתר, רכישת מקום מגורים בחו"ל, קבלת רישיון עבודה קבוע, עבודה במקום עבודה קבוע במשך פרק זמן משמעותי, ניתוק של קשר כלכלי כל שהוא עם ישראל (דב"ע נו/0-286 אביוב – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 29.5.1997).
בית הדין לעבודה קבע, כי בני הזוג גרוס מחזיקים בתעודת זהות ישראלית – כך שעליהם מוטל הנטל להוכיח כי אינם תושבים, אולם נטל זה לא הורם. עוד נקבע, כי בני הזוג גרוס לא ניתקו את הזיקה ההדוקה לארץ –לא באופן אובייקטיבי ולא באופן סובייקטיבי.
מבחינה אובייקטיבית,
בני הזוג גרוס עזבו את ישראל בשנת 2013 והצהירו כי באותו המועד, לא היה בכוונתם לעזוב את הארץ לצמיתות. כמו כן, הם חידשו כל שנה את חוזה השכירות בדירתם בישראל והותירו למעשה את הפתח לחזרה לדירה, מבלי שיהיה חוזה שכירות ארוך טווח שיגביל אותם. הדירות בהן התגוררו בארה"ב היו בשכירות להבדיל מהדירה בבעלותם בישראל. בנוסף, בני הזוג דאגו להשאיר את הכיסוי הבטוחי בתוקף, תוך שהם מקפידים לשלם את דמי הביטוח כסדרם, מידי חודש בחודשו.
מבחינה סובייקטיבית
, בית הדין קבע, כי התרשם שבני הזוג גרוס מעולם לא ויתרו על האפשרות לחזור לישראל. מרכז חייהם היה גמיש ונע. כמו כן, הסיבה לבקשה לשלילת התושבות, הייתה בעיקרה, עקב המלצת רואה החשבון של גרוס הנוגעת לשיקולי מיסוי ועלויות דמי ביטוח, ולא מתוך כוונה אמיתית לנתק הזיקה לארץ.
יתרה מזאת, זמן קצר לאחר הבקשה לשלול את תושבותם, חזרו גרוס ומשפחתו לישראל. דבר המלמד כי טיב מגוריהם בארה"ב היה זמני ללא כוונה אמיתית וכנה לנתק את זיקתם לארץ ולהעתיק את מרכז חייהם לארה"ב בקביעות.
בית הדין התייחס לכך שאין זה סביר כי תושב ישלם דמי ביטוח לביטוח לאומי במשך שנים, ובסופה של התקופה, משלא חל כל אירוע ביטוחי, יבקש לשלול מעמדו וכתוצאה לקבל החזר על אותם דמי הביטוח אשר שילם.
נציין, כי תשלום לביטוח לאומי, מהווה גם מבחן לעניין קביעת התושבות לצורך מס הכנסה. כך שככל שממשיכים לשלם ביטוח לאומי בעת השהייה בחו"ל, קיים סיכוי רב יותר, כי ייקבע שהמשלמים נשארו תושבי ישראל, וככאלו, ישלמו מס בישראל על מכלול הכנסותיהם, מישראל ומחו"ל.
|