הפסד רשום בדוחות הכספיים אינו הפסד למס בהכרח

הפסד רשום בדוחות הכספיים אינו הפסד לצורכי מס בהכרח 

רמי אריה, עו"ד ורו"ח

על חברה המבקשת לטעון, כי לזכותה הפסדים מועברים, להקפיד על דיווח עקבי ואשר מבסס את ההפסדים לצורכי מס. ניתן לתבוע את ההפסדים בדיעבד בדרך של תיקון דוחות, אך עדיין נדרש להוכיח כי מדובר בהפסדים מוכרים למס.

בעניין ערבה (ע"מ 36709-06-17, דרך הערבה בע"מ נ' רשות המיסים - פקיד שומה אילת, ניתן ביום 31.12.2020) ביקשה החברה לקזז הפסד מועבר משנים קודמות, מהכנסה שנבעה לה ממכירת נכס וממחילת חובות.

החברה הוקמה בשנת 1995 לבניית נכס שיועד למכירה. הבניה לא צלחה והחברה הפסיקה את פעילותה בשנת 1997.

בשנת 2012 הגישה החברה דוח לפקיד השומה בו דיווחה על הפסד מועבר בסך 4,263,368 ₪.

בשנת 2013 נמכר שלד הנכס לצד ג' והחברה קיזזה מההכנסות ממכירת הנכס וממחילת חובות את ההפסד המועבר עליו דיווחה בשנת 2012.

פקיד השומה לא קיבל את הדיווח לשנת 2012 וטען, כי לחברה אין כלל הפסד מועבר. שכן, החברה לא דיווחה על הפסדים בשנים 2008-2011 וגם לא לפני כן. ההפסד המועבר שדווח בדוח לשנת 2012, צץ והוגש רק לאחר מכירת הנכס.

פקיד השומה טען כי ההפסד הנטען מורכב בחלקו מהוצאות מימון, המותרות לניכוי במועד נדחה של ההכרה לראשונה מהכנסות מהמבנה, וחלקן לא מותרות בניכוי כלל.

במסגרת הדיון בדוח לשנת 2013, נאות פקיד השומה, להתיר חלק מההוצאות שנדרשו במסגרת ההפסד המועבר, אך דחה הוצאות בסך של כ1.2 מיליון בטענה, כי אלו כבר נדרשו בעבר במסגרת הסכם שומות לשנים 1997-1995 או נדרשו בדוח ההתאמה של החברה.

החברה טענה, כי מקור ההפסד המועבר הינו משנים קודמות והיה על פקיד השומה לבדוק אותו ולאשר או לא לאשר אותו בשנים בהן התהווה, ועל כן אינו יכול לבדוק זאת רק בשנת 2012.

בית המשפט קבע, כי היות והחברה לא דיווחה על הפסדים, היה פקיד השומה זכאי לבדוק את ההפסד במסגרת השנה הראשונה בה הוא דווח, שנת 2012.

בית המשפט דחה את עמדת החברה לפיה בעניינה לא קיים פער בין הוראות החשבונאות לבין הוראות הפקודה ועל כן חלים לגביה כללי העקיבה, לפיהם דיני המס עוקבים אחר כללים חשבונאיים כמשקפים באופן אובייקטיבי ואחיד את ההפסד הכלכלי. נפסק, כי ככלל מקבלת הפקודה את כללי החשבונאות הרגילים - "הלכת העקיבה", אולם בהתאם למדיניות המס שקבע המחוקק יש ונפרדות הדרכים, ואז על מנת שניתן יהיה  לקבוע את ההכנסה החייבת גוברים דיני המס על כללי הרישום החשבונאי (ע"א 18/2515 חברת אם.סי.אל קניון דרורים בע"מ ואח' נ' פקיד שומה פתח תקווה 13 )מיום 2020.6.17).

נפסק, כי במקרה דנן ישנם הוראות ספציפיות בדיני המס, בעטיין נוצר פער בין ההפסד החשבונאי לבין ההפסד לצרכי מס שאותו הייתה רשאית החברה לקזז. הן לאור הוראות סעיף 11 בחוק תיאומים בשל אינפלציה, לגבי הוצאות מימון, אותן החברה תבעה בפועל עד שנת 1999. והן לאור הוראות סעיף 17 לפקודה ו- 18(ד()2 )בפקודה, שעל פיהן קיימת הגבלה על ניכוי הוצאות המימון באופן שוטף, מהטעם שלא הייתה לחברה הכנסה מהנכס והגבלה על הוצאות הנהלה וכלליות וריבית אותן יש לזקוף ליחידות העבודה (הנכס).

בית המשפט דחה את ערעור החברה וקבע, כי אכן סך של כ- 1.2 מיליון ₪ כבר נדרש על ידה במסגרת הסכמי שומות בעבר, אם כניכוי ואם כהיוון לנכס, ועל כן אין להתירו שוב שכן הדבר ייצור ניכוי כפול.

ראוי לציין, כי אף שבדוחות המס הקודמים לא דיווח ההחברה על הפסדים מועברים, הסכים פקיד השומה לבחון את טענתה בדבר הוצאות שלא דרשה בעבר והתיר לה לנכותן בקשר עם הדוח לשנת 2013. ברור כי היה עדיף כי החברה הייתה מדווחת על ההפסדים במועדם, ובאופן עוקב בכל שנה ושנה מאז נוצרו ואילך.

הפסדים מהווים נכס מס אותו ניתן לנצל בעתיד מהכנסות שונות ויש לשמור על נכס מס זה.

על כן, אף אם חברה אינה פעילה, גם במשך שנים רבות, קיימת חשיבות רבה להגיש בכל שנה דוח מלא לרשות המיסים שיכלול את הדוחות הכספיים של החברה ודוח התאמה למס ולציין את סכום ההפסד המועבר משנה לשנה ולחסוך את הצורך לתקן דוחות ולתבוע הפסדים רטרואקטיבית.