הכרה בדמי ניהול כהוצאה - למידה מנסיון
ארז שגיב, עו"ד ורו"ח
בערעור אזרחי תחנת שירות רכב רוממה (ע"א 6743/03) נדון שוב עניין ההכרה בדמי ניהול ששולמו על ידי חברה לחברות קשורות והאם יש להתירן כהוצאה לפי ס' 17 לפקודת מס הכנסה.
המדובר בחברה פרטית העוסקת בהפעלת תחנת דלק ובהשכרת מבני מסחר בשטח תחנת התידלוק לעסקים אחרים. בעלי המניות הינם בני משפחה אחת ומנהלה הוא אחד מהם. אותם בני משפחה הינם הבעלים של שתי חברות נוספות ומנהל החברות כאמור הינו בן משפחה המנהל גם את החברה אשר עניינה נדון בבית משפט.
בשנות המס הנדונות דיווחה החברה על הכנסה חייבת וזאת לאחר העברת דמי ניהול לחברות קשורות אשר באותן שנים דיווחו לצורכי מס על הפסדים. פקיד השומה קבע שהחברה לא הוכיחה שהסכומים שדיווחה עליהם כהוצאות אכן שולמו על ידה כדמי ניהול לחברות הקשורות, ולפיכך אין להכיר בדמי הניהול כהוצאה המותרת לחברה על פי סעיף 17 לפקודה.
בית המשפט המחוזי פסק, כי לא ניתן כל הסבר הגיוני לשימוש במנגנון האמור בו מעורבות החברות הקשורות, ועל כן, מדובר בתכנון מס שאינו לגיטימי ולא במתן שירותי ניהול. עוד נפסק, כי על החברה היה מוטל נטל להוכיח שיעורם של דמי הניהול, ומשלא עשתה כן, אין לו אלא לקבוע שדין טענות הנישומה להידחות. יודגש, כי למרות מסקנתו של בית המשפט, זה החליט להכיר בחלק מדמי הניהול שהחברה הצהירה עליהם, וזאת לפנים משורת הדין (פסיקה בעייתית כשלעצמה).
בערעור לבית משפט עליון, החברה העלתה שורת טענות כנגד הכרעתו של בית משפט קמא. הטענה המרכזית היא, כי משקבע בית המשפט שהיה צורך בשירותי ניהול, היה עליו לאפשר לחברה להוכיח את שיעורם ולא לקבוע כי היא לא עמדה בנטל זה. עוד טוענת החברה, כי בית המשפט הגיע למסקנה שגויה כאשר קבע שחלק משירותי הניהול ניתנו לחברה על ידי מנהלה בתור שכיר שלה.
פקיד השומה טען, כי בפסק הדין במחוזי ישנה קביעה חד משמעית לפיה החברות הקשורות כלל לא העניקו לחברה שירותי ניהול. כך, גם אם ניתנו שירותים אלה, מתוך פסק הדין, ניתן ללמוד על מספר דברים אשר יכולים לשמש אותנו בבואנו לדרוש דמי ניהול כהוצאה. כך עולה, כי הוצאה כאמור לא תותר, אם:
1. הדיווח על מרבית הוצאות הניהול יעשה על ידי החברה באופן רטרואקטיבי בסוף שנת המס הרלוונטית.
2. רוב הכספים שתעביר חברה לחברות קשורות, הן על חשבון עסקאות של החברות הקשורות - דהיינו לחברה המשלמת דמי ניהול אין פעילות עצמאית משלה.
3. הסכומים ששולמו בפועל יהיו גבוהים בהרבה מהסכום שמוסכם עליו בהסכם הניהול, אם בכלל יש הסכם כזה – המוסכמות שנקבעו בחוזה בין צדדים צריכות לקבל ביטוי הלכה למעשה.
4. אם בהסכם יקבע, כי הכספים יועברו אחת לחודש ואילו בפועל ההעברות נעשו באופן שונה.
5. אם ההזדקקות לדמי ניהול הינה מלאכותית - דהיינו לחברה המשלמת דמי ניהול יש מנגנונים עצמאיים מתאימים על מנת לבצע את שירותי הניהול בכוחות עצמה.
6. אי עמידה בנטל השכנוע בדבר מהות וגובה דמי הניהול המוטל על החברה אשר נדרשת להוכיח שאמנם הוציאה את דמי הניהול בשיעור לו היא טוענת וכי הוצאה זו משמשת בייצור הכנסתה. חברה שמשלמת דמי ניהול שבצד התשלום יש חיסכון במס, ובמיוחד כתוצאה מניצול הפסדים, תידרש לעמוד בנטל הוכחה מוגבר הנוגע גם לאמיתות דמי הניהול. שכן, הטענה כנגד החברה היא שהתשלומים כאמור נשללים בהתאם להוראות סעיף 86 לפקודה הדנות בעסקאות מלאכותיות.
יש לציין, כי שאלת התרת דמי ניהול בניכוי כפי שקבע בית משפט מחוזי הינה
שאלה פנקסנית. כך, הנטל לפתוח בהבאת ראיות לצורך הצדקת השומה
עובר לפקיד השומה, וזאת אף אם פנקסי הנישום לא נפסלו. ברם, משהצדיק פקיד
השומה את שומותיו ועמד בחובתו זו, חוזר הנטל אל הנישום להביא ראיות
המוכיחות את קיומן של הוצאות הניהול ולסתור את הטענות שהעלה פקיד
השומה.
ללמדנו – כל מעשה במחשבה תחילה
ארז שגיב, עו"ד ורו"ח - מומחה למיסים
לשעבר מנהל המחלקה המקצועית ברשות המיסים
פורת, שגיב, שלומי- עורכי דין ונוטריון