ועדת ערר לקורונה קיבלה טענת התיישנות על הסף

ועדת ערר לקורונה קיבלה טענת התיישנות על הסף

רמי אריה, עו"ד רו"ח

ועדת הערר לענייני קורונה אישרה מענקי קורונה, לאור טענה מקדמית של עוסק כי ההחלטות של רשות המיסים לגבי ההשגות שהגיש ניתנו באיחור. החוק קובע כי החלטה בהשגה חייבת להינתן בתוך 120 ימים ממועד הגשת ההשגה. החלטה שניתנה לאחר תקופה זו, אינה בעלת תוקף ולכן יש לאשר את המענקים עליהם הוגשו ההשגות – על הסף.

איחור במתן החלטה בהשגה מעבר לתקופה המרבית של 120 ימים שנקבעה בחוק, חותר תחת תכלית החוק להעניק לעסקים סיוע כלכלי דחוף לנוכח הירידה המשמעותית בהכנסות בעקבות משבר הקורונה.

סוגיה זו של איחור הרשות במתן החלטה בהשגה, נדונה בוועדת ערר לענייני קורונה בעניין חברת פ.ר. פרונט (ערר1304-22, פ.ר. פרונט בע"מ נ' רשות המיסים – היחידה לטיפול במענק השתתפות בהוצאות קבועות, ניתן ביום 9.8.2022), העוסקת בתחום הפרסום.

רשות המסים דחתה את בקשות החברה למענקי קורונה בעד הוצאות קבועות עבור תקופות הזכאות ספטמבר-אוקטובר 2020 ונובמבר-דצמבר 2020, בנימוק כי מחזורי ההכנסות השנתיים בשנת 2019 ובשנת 2020 שווים בהיקפם, כך שלא קיימת ירידת מחזורים.

רשות המסים דחתה גם את השגות החברה וקבעה, בין היתר, כי לא נמצא קשר סיבתי בין הירידה הנקודתית בהכנסות לבין הקורונה, שכן ההכנסות השנתיות ב-2020 (4.2 מיליון ₪) עלו במקצת על ההכנסות השנתיות ב-2019 (4.1 מיליון ₪), והירידה הנקודתית בהכנסות נובעת מאופי פעולה תנודתי של החברה.

במסגרת הערר טענה החברה, בין היתר, כי ההחלטות בהשגה התקבלו לאחר 399 ימים (ביחס להשגה בנוגע לתקופת הזכאות ספטמבר-אוקטובר 2020) ו-291 ימים (ביחס להשגה בנוגע לתקופת הזכאות נובמבר-דצמבר 2020). חריגה משמעותית מהמועד של 120 ימים שבחוק.

כמו כן, החברה טענה כי ההשוואה שערכה רשות המסים בין מחזורי ההכנסות השנתיים ב-2019 וב-2020 אינה מוזכרת בחוק ולפיכך אינה יכולה להביא לדחיית בקשותיה.

מנגד, רשות המסים טענה כי אין לקבל את טענת ההתיישנות, שכן המועד שנקבע בחוק לקבלת החלטה נקבע ללא סנקציה בצדו ולא נרשם במפורש בחוק, כי ככל שיהיה איחור אזי יראו את ההשגה כאילו היא התקבלה.

לגופו של עניין, טענה רשות המסים כי בסעיף 8(3) לחוק נקבע תנאי סף לזכאות למענק, לפיו ירידת המחזורים בין תקופת הבסיס לתקופת הזכאות נגרמה בעקבות ההשפעה הכלכלית של התפשטות נגיף הקורונה, ולא מגורמים אחרים. בנוסף, הרשות טענה כי הכנסות החברה תנודתיות מאוד.

ועדת הערר נתנה החלטה הן לגבי האיחור במתן ההחלטה בהשגה והן לגבי טענת התנודתיות של רשות המיסים, כלהלן:

א.    טענה מקדמית בדבר איחור בקבלת החלטה בהשגה

סעיף 20(א)(1) לחוק קובע כי "החלטה בהשגה תהיה מנומקת ותינתן בכתב בתוך 120 ימים".

בענייננו, ההחלטות שניתנו בהשגות התקבלו באיחורים ממושכים של 279 ימים ביחס לתקופת הזכאות ספטמבר-אוקטובר 2020, ו-171 ימים ביחס לתקופת הזכאות נובמבר-דצמבר 2020.

איחורים אלו, של למעלה מחמישה ותשעה חודשים לאחר חלוף המועד של 120 ימים שנקבע לכך בחוק, הם ממושכים ביותר ועולים אף על האיחורים שנדונו בפסקי הדין ב.ג בטחון (68 ימים) ופודולסקי (126 ימים), שביחס אליהם נקבע כי האיחורים כשלעצמם מצדיקים את קבלת ההשגות.

ועדת הערר קבעה, כי איחורים בהיקפים מעין אלו חותרים תחת תכליתו של החוק שלפנינו, שהיא להעניק לעסקים סיוע כלכלי דחוף לנוכח הירידה המשמעותית בהכנסותיהם בעקבות משבר הקורונה. ועדת הערר התייחסה אף לעובדה שהאיחורים נמשכו אע"פ שהחברה פנתה ביוזמתה לרשות ושלחה לה תזכורת בדוא"ל ביחס לשתי ההשגות שהגישה, כאשר ההחלטה בהשגות ניתנה כשלושה וחצי חודשים לאחר שליחת התזכורת.

לפיכך, ועדת הערר קבעה כי בנסיבות אלה יש מקום לקבל את טענתה המקדמית של החברה ואת העררים על הסף, וזאת לנוכח העיכובים המשמעותיים במתן החלטות הרשות בהשגות.

ב.     קשר סיבתי - תנודתיות

התנאי הבסיסי למתן מענק הוא התקיימות ירידה במחזור ההכנסות בין תקופת הזכאות לבין תקופת הבסיס, בשיעור המזכה במענק כפי שנקבע בחוק ביחס לכל אחת מהתקופות. סעיף 8(3) לחוק קובע תנאי נוסף לפיו הירידה במחזורי העסקאות נגרמה מההשפעה הכלכלית של התפשטות נגיף הקורונה החדש.

בהחלטות קודמות של ועדות הערר, נקבע כי עצם עמידתו של העסק בשיעור הירידה המזכה במענק בהתאם לנוסחה יוצרת חזקה בדבר התקיימותו של קשר סיבתי, אולם הרשות יכולה להצביע על ממצאים המערערים הנחה זו, ואז יועבר נטל ההוכחה אל העוסק להבהיר את הקשר בין הירידה במחזורי ההכנסות לבין התפשטות נגיף הקורונה.

בענייננו, הרשות הצביעה על שתי אינדיקציות עיקריות המערערות לטענתה את ההנחה הראשונית בדבר קיומו של הקשר הסיבתי. האינדיקציה הראשונה היא כי מחזורי הכנסות החודשיים של החברה הם תנודתיים ביותר, גם בעת שגרה. האינדיקציה השנייה נוגעת לעלייה (הקלה) שנרשמה במחזורי ההכנסות השנתיים של החברה בשנת 2020 (בהשוואה לשנת 2019).

לגבי האינדיקציה הראשונה, ועדת הערר קבעה כי אין מדובר בתנודתיות של ממש כפי שטענה הרשות. גם אם נניח כי קיימת תנודתיות מסוימת בהכנסות, הרי שהיא אינה מעידה בהכרח על ניתוק הקשר הסיבתי ואינה יכולה להצדיק חריגה מהנוסחה שנקבעה בחוק.

במקרה שלפנינו רשמה החברה ירידה בשיעור מזכה במהלך שלוש תקופות זכאות שונות בשנת 2020. ככל שנרשמת ירידה בשיעור מזכה במהלך מספר רב יותר של תקופות זכאות, כך מתחזקת ההנחה בדבר קיומו של קשר סיבתי, ונחלשת הטענה בדבר תנודתיות במחזורים.

לגבי האינדיקציה השנייה, ועדת הערר קבעה, כי המבחן הקובע לצורך הזכאות למענק אינו שיעור הירידה השנתית אלא שיעור הירידה בתקופות הזכאות הדו-חודשיות, וכי ההשוואה השנתית היא בגדר אינדיקציה בלבד. עיון מעמיק ומדויק יותר בנתונים הנוגעים לאינדיקציה זו במקרה שלפנינו מעלה כי היא אינה מבוססת דיה וכי לא ניתן ללמוד ממנה על היעדר קשר סיבתי בין הירידה בהכנסות החברה לבין התפרצות המגפה.

לפיכך נקבע, כי שתי האינדיקציות אליהן הפנתה הרשות אינן בעלות משקל מספק לצורך העברת הנטל לחברה. החברה אינה נדרשת להוכיח באופן מיוחד את הקשר בין הירידה המתמשכת בהכנסותיה לבין התפרצות המגפה. דרישת הקשר הסיבתי מתקיימת והחברה זכאית לקבל את מלוא המענקים שביקשה.

לסיכום,  ועדת הערר קיבלה הן את טענת ההתיישנות של החברה, לגבי תקופת מתן ההחלטות בהשגה על ידי רשות המיסים והן את טענת החברה לגופו של עניין, כי אין כל מקום לקבוע נוסחה חדשה של השוואת הכנסות שנתית במקום הנוסחה שבחוק. המענקים אושרו לחברה בגלל כל אחת מהנימוקים לעיל כשלעצמו.