הזכות לביטול חוזה בטענת סיכול עקב המלחמה

הזכות לביטול חוזה עקב המלחמה

רמי אריה עו"ד רו"ח

מלחמת חרבות ברזל מעמידה דילמות משפטיות חדשות שקשה לענות לגביהם בהקשר לחובה לקיים חוזה בתקופת המלחמה. אמנם בתי המשפט נהגו בעבר לנקוט ככלל בעמדה כי מלחמה היא אירוע צפוי בישראל, ולכן היא אינה מהווה עילה לסיכול חוזה ואינה נותנת פטור מקיום חוזים. אולם, נראה כי עמדה זו תעמוד במבחן קשה באירועי המלחמה.

כגון: האם שוכר חייב להמשיך לשלם דמי שכירות בגין בית שנפגע במלחמה ואינו ראוי למגורים ? או בגין שכירות ביישוב שפונה מתושביו ? או קבלן שהפועלים הזרים שלו ברחו מישראל ? עסק שעובדיו גויסו למילואים בצו 8 להבדיל ממילואים רגילים ועוד.

סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות) תחת הכותרת "סיכול" קובע כי אם חוזה הופר בנסיבות שהמפר "לא יכול היה לצפות אותן מראש" וקיום החוזה באותן נסיבות הוא "בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו", הרי קיימת האפשרות לצד המפר להשתחרר מהחוזה.

במאמר מוסגר נציין כי חוק דחיית מועדים (הוראת שעה – חרבות ברזל) (חוזה, פסק דין או תשלום לרשות), תשפ"ד – 2023, שנחקק בעקבות המלחמה, מאפשר דחיית תשלומים שיש לשלם עקב חוזה או פסק דין או תשלום לרשות, כך שהם ישולמו במועד מאוחר יותר. החוק חל על אנשי כוחות הביטחון, נעדרים וחטופים, תושבי יישובים שפונו עקב המלחמה, עובדים או מתנדבים בגופים מוכרים ועוד. אולם, החוק אינו מאפשר את ביטול החוזה וההתחייבויות על פיו. אלא רק את דחיית התשלום על פיו, כך שהוא אינו מהווה פתרון לסיכול חוזה והשתחררות מקיומו.

בדרך כלל, עד היום נהגו בתי המשפט לקבוע כי אירוע מלחמה הוא אירוע צפוי בישראל, ולכן הוא אינו עונה לתנאי סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות) ואינו מקנה לצד המפר את הזכות להשתחרר מחוזה ועליו לקיים את החיובים על פיו. כך בהקשר למלחמת לבנון השנייה (ע"א 3531/10), מלחמת שלום הגליל (ת"א 2975/82) ומלחמת יום כיפור (ע"א 13/75).

עם זאת, בתי המשפט נהגו לחרוג מהכלל של אי סיכול חוזה עקב מלחמה, במקרים מסוימים. כך בעניין עזרא רגב (ע"א 6328/97, עזרא רגב נ' משרד הביטחון) קבע בית המשפט העליון כי עקב מלחמת המפרץ נוצרה זכאות למשרד הביטחון להשתחרר מחוזה שנחתם עם רגב לאספקת מסכות אב"כ, עקב הצורך החדש שנולד לאחר חתימת החוזה עקב המלחמה. ביהמ"ש אף קבע כי תביעת רגב לקיים את החוזה למרות המלחמה, מהווה חוסר תום לב בביצוע החוזה.

עמדות סותרות בסוגיית ההשתחררות מקיום התחייבויות על פי חוזה עקב סיכול באירוע בלתי צפוי משמעותי, ניתנו בשנים האחרונות בהקשר של המשבר הכלכלי שנוצר עקב מגיפת הקורונה.

כך בעניין גפר (ת"א 21579-07-20) קבע בית המשפט כי חלה חובה על שוכרת להמשיך לשלם דמי שכירות למרות הסגר שמנע ממנה להפעיל את המפעל שלה במשך מספר חודשים.

בעניין אייסוניק (תפ"מ 14106-05-21) קבע בהמ"ש את ההפך, וכי לשוכרת שניהלה אולם אירועים בנכס יש זכות לא לשלם שכירות עקב כך שהיא לא יכלה להשתמש במושכר עקב מגיפת הקורונה.

בעניין גרידיש (ת"ט 59919-01-21) קבע בהמ"ש כי לשוכרת שניהלה אולם מופעים שלא היה ניתן להפעלה עקב הקורונה עומדת טענת הסיכול ואין עליה חובה לשלם את דמי השכירות לתקופה שבה השוכרת לא יכלה להפעיל את הנכס.

מלחמת חרבות ברזל מעמידה דילמות קשות פי כמה וכמה מאלו שעמדו בעבר בפני בתי המשפט באשר לזכות המתחייב בחוזה להפר חוזה בטענת סיכול, או בטענה המקבילה כי התובע את מימוש החוזה פועל באופן דווקני בניגוד לעיקרון תום הלב בביצוע החוזה.

דילמות אלו חשובות מאד בהקשר לחוזים שנחתמו על ידי ניזוקים שנפגעו באופן פיזי או נפשי באופן ישיר מפעולות המלחמה, לחוזים שנחתמו עם תושבי יישובי הספר שנפגעו מהמלחמה, תושבי יישובים שנדרשו להתפנות מיישוביהם וגם לאנשים ובעלי עסקים במרכז הארץ.

עם כל אלו, יש עוד להביא בחשבון את הזכות לקבלת פיצויים ואת גובה סכומם לפי חוק מס רכוש וקרן הפיצויים אשר המפר או הצד השני לחוזה יקבלו באופן מלא או חלקי מהמדינה.

על בתי המשפט יהיה לשקול מהו האיזון הנכון בין הזכות להפר את החוזה ולא לקיים את ההתחייבויות לפיו, לבין הזכות של הצד השני לעמוד על קיומו של החוזה.

רצוי כי משרד המשפטים ייתן את פרשנותו המשפטית לסוגייה זו של סיכול חוזה שתיתן קו מנחה לאכיפת טענת סיכול חוזה אי אכיפתה.

עוד נקווה כי הצדדים לחוזה בימים קשים אלו יימצאו את הדרך להגיע להסכמות ופשרות בהקשר לקיום החוזה ולא ימהרו לפנות להכרעת בית המשפט בעניין.