שיעור מע"מ אפס על עסקת תיווך עם נותן שירות בחו"ל

שיעור מע"מ אפס על עסקת תיווך עם נותן שירות בחו"ל

רחל אפרתי, רו"ח

 

בית המשפט העליון קיבל את ערעור מנהל מע"מ תל אביב מרכז[1] וקבע כי אין להחיל מע"מ אפס בעסקה בה תושב ישראל צד בפועל בעסקת תיווך. מאמצי התיווך כלפי כל אחד מהלקוחות הם בגדר שירות אחד שניתן לשני הצדדים במשותף, ומקום שבו אחד מהם תושב ישראל, חל הסייג באופן שבו העמלה המשולמת למשיבה חייבת במס ערך מוסף בשיעור מלא. אולם, נזכיר כי קיים חריג לסייג לגבי מתן שירותים מישראל לעסקאות ייבוא טובין לישראל המאפשר מע"מ בשיעור אפס.

רקע בתמצית

המשיבה, ג'י אף איי סקיוריטיס לימיטד המעניקה שירותי תיווך פיננסי ("ברוקר"), תיווכה עסקה במכשיר פיננסי בין שני בנקים, אחד ישראלי ואחד זר. עבור מאמציה לתיווך העסקה קיבלה מכל אחד מהבנקים עמלת שירות.

עם חתימת טופס האישור על ידי שני הצדדים נוצרת התקשרות בין הלקוחות, בינם לבין עצמם, לביצוע העסקה על המוצר. כריתת העסקה מזכה את החברה בקבלת עמלה מכל אחד מהלקוחות, הן מהיוזם והן מהעונה, כל אחד בהתאם לתעריף הנקוב בהסכם המסגרת הפרטני שלו מולה. בשלב זה החברה פורשת מהעסקה. מתיאור זה, כפי שציין בית המשפט המחוזי, עולה כי הלקוח היוזם עשוי להיות בנק ישראלי או להיות בנק זר, וגם הלקוח העונה עשוי להיות בנק ישראלי או להיות בנק זר. היינו החברה עשויה להיות מעורבת ביצירת עסקאות בין שני בנקים ישראליים, בין שני בנקים זרים, או בין בנק ישראלי ובנק זר. עוד עולה מהתיאור האמור כי הלקוח היוזם עשוי לקנות מוצר או למכור מוצר, ובהתאם, הלקוח העונה עשוי למכור או לקנות.

אין מחלוקת כי העמלה שנגבתה מהבנק הישראלי חייבת במע"מ בשיעור מלא. השאלה שהתעוררה בפסק הדין הייתה האם העמלה שנגבתה מהבנק הזר חייבת במע"מ בשיעור מלא כעמדת מנהל מע"מ, או שמא יש להחיל עליה מע"מ בשיעור אפס כעמדת החברה אשר התבססה על הסייג הקבוע בסעיף 30(א)(5) לחוק (להלן: הסייג).

בית המשפט המחוזי אימץ בפסק דינו את עמדת המשיבה בקבעו כי הלכה למעשה כל אחד מהבנקים הצדדים לעסקה קיבל מהמשיבה שירות נפרד. על כן העמלה המשולמת על ידי הבנק הזר חוסה בצלו של סעיף 30(א)(5) לחוק המזכה בשיעור מס אפס, ואין תחולה לסייג. על כך ערער מנהל מע"מ אשר ערעורו התקבל בבית המשפט העליון.

נפסק

מהותו של שירות התיווך הוא חיבור בין שני צדדים לכדי עסקה אחת, ואין מקום לראות בפעולות הנעשות למול כל אחד מהצדדים לעסקה על מנת להביאם להתקשר יחדיו בעסקה משום שירותי תיווך נפרדים.

מטבע הדברים המתווך כלל אינו יכול להגשים בעת ובעונה אחת את רצונותיהם הנוגדים של שני הצדדים (בין אם בנוגע לתמורה ובין אם בהקשר אחר), ובכך בדיוק מתמצה תפקידו – להביאם לעמק השווה. שנית, מבחן האינטרסים נוגד את התיקון לחוק. תיקון זה נועד כאמור למנוע את הצורך בבחינת היקף המעורבות של גורמים שונים בעסקה והמניעים שלהם, בעקבות הקושי הטמון בבחינה מעין זו.

תחת זה אומץ במסגרת התיקון מבחן פשוט הבוחן האם ניתן שירות לתושב ישראל בעסקה, אם לאו, מבלי להתחקות אחר כוונות הצדדים והמניעים שלהם לכריתת העסקה ולעמוד על חלקו של התושב הישראלי בעסקה ועל תרומתו להתגבשותה. המבחן שאומץ בפסק הדין מחייה אפוא מחדש את הקושי שביקש התיקון למנוע.

התנאת התשלום בהתקשרות הצדדים בעסקה ממחישה את העובדה שמאמצי התיווך נעשים כלפי כל אחד מלקוחות החברה הם בגדר שירות אחד שניתן לשני הצדדים במשותף. .. מדובר בשירות תיווך אחד שניתן לשני לקוחותיה של המשיבה במקביל, ומקום שבו אחד מהם תושב ישראל, חל הסייג באופן שבו העמלה המשולמת למשיבה חייבת במס ערך מוסף בשיעור מלא.

לשון החוק ברורה. מהות השירות ברורה. אין הכרח לדון בתכלית החוק ... תכלית זו לא מתקיימת שעה שהשירות ניתן בישראל לתושב ישראל (ראו: ע"א 9303/03 מוסל נ' מדינת ישראל – מנהל מס ערך מוסף פתח תקווה, פסקה 10 (10.11.2004); ע"א 418/86 רוזין נ' מנהל המכס ומס ערך מוסף – תל-אביב, פ"ד מג(1) 837, 844 (1989)) – גם אם מעורב בעסקה תושב זר.

 

עם זאת נזכיר כי קיים חריג לסייג, לגבי מתן שירותים מישראל לעסקאות ייבוא טובין לישראל כגון: שירותי קישוריות לחנויות אמזון או אליאקספרס, המאפשר מע"מ בשיעור אפס לנותן השירותים בישראל (ר.א. - מיסים ועסקים)