ניתוח כלכלי בסוגיות במשפטים
אלעד רוזנטל, רו"ח
המשפט עמוס בהרבה מקומות של החלטה. איפה לאכוף, איפה להשקיע משאבים – מה אוכפים וכו'. איך אנחנו נבחן מהי הכרעה נכונה?
למשל: האם אדם זכאי לפיצוי רק אם מי שפגע בו התרשל או גם אם מישהו שפגע בו לא התרשל בכל זאת הוא זכאי לפיצוי.
הכלכלה מציעה פתרונות לשאלות האלה. הן פתרון לשאלת המטרה שאנחנו רוצים להשיג והן פתרון למה יקרה אם נאמץ כלל משפטי כזה או אחר.
ניתוח כלכלי פוזיטיבי – עוסק בשאלה – מה יקרה אם נאמץ כלל זה או אחר.
ניתוח כלכלי נורמטיבי – סובר כי המשפט צריך לקבוע כללים שימקסמו את העושר.
דוגמא לניתוח כלכלי פוזיטיבי – מי ירוויח יותר?
היום האחריות על רוב המוצרים שאנו רוכשים היא לשנה אחת. ונאמר שהכנסת רוצה להגן על הצרכנים המסכנים ולכן שוקלת חוק שירחיב את האחריות לשנתיים.
האם זה באמת ייטיב עם הצרכנים?
עכשיו יצרנים ידעו שהם צריכים לספק אחריות לשנה נוספת אז הם יעלו את המחיר.
זה עדיין לא אומר שהצרכנים יפגעו. אולי עדיף שתהיה אחריות ממושכת יותר ומחיר גבוה יותר? התשובה הכלכלית תגיד – אם זה היה עדיף – היצרנים היו עושים את זה בכל מקרה.
והם לא עשו את זה אז כנראה שזה לא כדאי לא ליצרנים ולא לצרכנים.
עבור היצרן – להגדיל בשנה את האחריות נניח עולה 5 ₪ ליחידה שהוא מוכר.
יש שתי אפשרויות:
א) שהתועלת שהצרכן מפיק מזה היא גבוהה יותר - נניח 7 ₪.
במקרה כזה, היצרן היה מכניס את ההוראה גם ככה – לעלות את האחריות בשנה.
הצרכן היה אדיש (משלם 7 ₪ יותר) והיה קונה את אותה הכמות. והיצרן היה מרוויח 2 ₪
לכל מוצר.
ב) התועלת שהצרכן מפיק היא נמוכה יותר – נניח 3 ₪.
במקרה שהיצרנים יעלו את תקופת האחריות לשנתיים, התוצאה היא שהצרכנים נפגעו
והיצרנים נפגעו. לצרכן זה יעלה עוד 5 ₪, ויקנו פחות מוצרים – כך שהיצרן יפגע.
דוגמא לניתוח כלכלי נורמטיבי – קביעת כללים למיקסום העושר:
דוגמא: ביל גייטס יודע שמערכת ההפעלה של טים פטרסון תהיה שווה מיליונים אם ימכרו אותה באמצעות מחשב מסוים שיצרו עכשיו, וטים לא יודע את זה. האם הוא חייב לספר את זה לטים פטרסון כאשר הוא קונה ממנו את מערכת ההפעלה ב- 50,000 $?
זה במסגרת דיני חוזים – חיוב של "תום לב". החוק אומר שחייבים לנהוג ב"תום לב" – השאלה איך בית המשפט יפרש את "תום הלב".
הניתוח הכלכלי ישאל איזה מהכללים יעלה את העושר המצרפי – ימקסם את הרווחה החברתית במובנים הרגילים של מיקרו כלכלה.
אם נחייב את גייטס לספר על השווי האמיתי של התוכנה – אז לא יהיה לגייטס שום תמריץ לחפש אמצעים להפוך את התוכנה לשווה כל-כך הרבה כספים – להפיק ממנה את מה שהוא מצפה להפיק. מסיבה זו – הניתוח הכלכלי יגיד שאין חובה לגלות.
אם נחייב אותו לספר – אנחנו נמנע פעילות כלכלית יעילה. אנחנו נמנע האפשרות להגדיל את העושר המצרפי של כל הגורמים.
דוגמא אחרת - נניח וביל גייטס מוכר ללקוחות את התוכנה והוא יודע שיש בה הרבה באגים – האם הוא מחויב לספר להם על זה?
אנחנו רוצים שהקונים ידעו מה השווי של המוצר שהם קונים. אם נחייב את המוכר לספר את השווי של המוצר אנחנו לא נפגע בו – אלא נגרום לכך שיהיו עסקאות יעילות.
למשל: נניח שזה עולה 7 ₪, והוא מוכר את זה ב- 8.5 ₪, בעוד שהשווי והתועלת הוא רק 5 ₪. בגלל שהסתירו את השווי האמיתי – התבצעה פה קניה של מוצר שאינה יעילה.
המוכר הרוויח 1.5 ₪. בעוד שהקונה הפסיד 3.5 ₪. יצא שסה"כ יש הפסד מצרפי כללי של 2 ₪.
לכן לפי הניתוח הכלכלי יש לספר את מה שאתה יודע על התוכנה, כדי לעשות עסקאות יעילות.
בדוגמא הקודמת אם היינו מכריחים לגלות – היינו מונעים את ה"עושר המצרפי" – כי גייטס לא היה מרוויח וטים לא היה עושה את העסקה, כך שבסה"כ היינו מפסידים.
במקרה של הלקוחות – מכיוון וסה"כ העסקה אינה משתלמת מבחינת ה"עושר המצרפי", אז נכריח לגלות, וכך נמנע עסקאות כושלות.
המטרה זה למקסם את העושר – לא מדובר רק בכסף, למשל – פנאי יכול להיחשב לעושר.
הניתוח הכלכלי מסייע לנו כדי להגדיר מונחים כגון: "תום לב", "צדק", "סבירות", "קניין", "עוולה".
דוגמא: "זכות הקניין" שלי על האדמה כוללת את הזכות שלא יעברו בה.
האם היא כוללת גם את הזכות שלא יעברו מעליה ועד איזה גובה – מטוס למשל? ומה קורה מתחתיה? בניתוח כלכלי נחלק את זה לשניים:
1) במידה ומדובר על גובה של מטר מעל הקרקע שלי – במידה ומישהו רוצה לעבור – שיבוא אלי ונגיע להסכם. אם לא הגענו להסכם אז זה כנראה לא משתלם.
אם מישהו רוצה לחפור 5 מטר מתחת לאדמה שלי – הוא צריך לקבל את אישורי.
2) מטוס שרוצה לעבור מעל הקרקע שלי – זה לא יהיה כלכלי לחייב כל מטוס לעשות איתי הסכם. הפגיעה בי היא יחסית שולית, ואילו העלות של הטייס לבצע עסקה עם כל בעל קרקע שהוא עובר מעליו היא גדולה מאוד.
אם מישהו רוצה לחפור 200 מטר מתחת לאדמה שלי – זה לא אמור להפריע לי.
"מנהרות הכרמל" – כל מי שחפרו לו אפילו 200 מטר מתחת לאדמה היו צריכים להפקיע. הניתוח הכלכלי במקרה זה אומר שזה לא פוגע באף אחד שיחפרו 200 מטר מתחת לקרקע, ומצד שני העלות של זה גבוהה – תשלומי הפקעות והתעסקות עם זה.
המשפט לא צריך להתעסק עם "חלוקת העושר" ולקבוע נניח שצרכנים יותר עניים – ואז נרצה להטיב עם הצרכנים. זה כלי שלא מדויק. דיני המס הרבה יותר מדויקים. אם רוצים "לחלק" את העושר אנחנו נעשה את זה דרך "דיני מיסים".
כאשר משתמשים ב"דיני מיסים" – אנחנו גם גורמים להטיות – אנשים יעדיפו יותר פנאי פחות לעבוד.
המשפט הפרטי הוא כלי לא מדויק ל"חלוקת העושר", מהסיבות הבאות:
1) לא תמיד הקבוצה שנראית לנו חלשה היא באמת חלשה.
ההנחה שתמיד הצרכנים הם עניים יותר היא הנחה לא נכונה.
ההנחה שמי שמשלם פחות מיסים הוא עני יותר – היא לא הנחה שתמיד נכונה.
2) המשפט הפרטי גורם להטיות - אנשים יבחרו בחירות פחות יעילות –
יעדיפו לעסוק בתחומים האחרים.
למשל: מטילים הגבלות על מוכרי העגבניות, אז אנשים לא ירצו למכור עגבניות.
אם נשתמש בדיני הצרכנות כדי להעביר בין העשירים לעניים. אנשים ינסו להיות בצד
של הפחות משלמים.
3) אנחנו לא תמיד יודעים מה תהיה השפעת החלוקה במשפט הפרטי.
נניח שאנחנו קובעים כלל כגון – תוספת האחריות לטובת הצרכנים. מי אמר שהיצרן לא
"יגלגל" את האחריות לצרכנים. לא הצלחנו לחלק את העושר.
לעומת זאת, דיני מיסים עושים את זה בצורה יעילה – הם לוקחים מס מעשירים ומעבירים את זה לעניים. אם צריך "מס שלילי" אז "מס שלילי".
בדיני נזיקין, לצורך בחינת רשלנות, נאמר "אדם סביר" – מה זה אדם סביר?
למשל: האם רופא התרשל בכך שלא בדק את החולה בבדיקת CT העשויה לגלות משהו.
איך אנחנו קובעים אם זה סביר או לא? השופט ברק אומר שמה שאנחנו צריכים לשקול זה את ההסתברות לקרות הנזק.
בנוסף – צריך לבדוק את עלות מניעת הנזק – במקרה שלנו עלות בדיקת CT.
וצריך לבדוק את גובה הנזק – במקרה שהנזק התממש – מה יהיה גובה הנזק.
איך אנחנו מאזנים בין המרכיבים האלה?
השופט ברק מביא את הנוסחה שאומרת כך:
אם ההסתברות לקרות הנזק כפול גובה הנזק כשהוא נגרם (תוחלת הנזק) יותר גבוהה מעלות המניעה שלא נקטו בו אז יש רשלנות.
המשפט אומר רק "האדם הסביר" והניתוח הכלכלי הנורמטיבי נותן לנו תשובה למיהו האדם הסביר.
הנזק כבר נגרם – השאלה היא מי צריך לשאת בגובה הנזק שנוצר (רשלנות רפואית(.
החלק הנורמטיבי של התפיסה הכלכלית הוא מאוד שנוי במחלוקת. כי הוא אומר זה מה שצריך לעשות – לשאוף למיקסום העושר.
אדם לא סביר זה אדם שלא נקט באמצעי נקיטה כאשר הם נמוכים מתוחלת עלות המניעה.
ההסתכלות של הניתוח המשפטי של המשפט זה לאחר המעשה ולא לפני המעשה. בניתוח המשפטי אני מסתכל על הסכסוך בין הצדדים ומנסה לתקן אותו.
בעוד שהניתוח הכלכלי של המשפט מסתכל לפני המעשה. אני שואל מראש – אם נקבע כלל מסוים איך זה ישפיע על אנשים בעתיד.
למשל: נניח שרופא יוכיח שלגבי בדיקת CT התוחלת של הנזק נמוכה מעלות המניעה.
הסתכלות משפטית שלאחר מעשה – תגיד אולי שזה בסה"כ העברת כספים בין הרופא לחולה ואני רוצה לפצות את החולה כי נגרם לו נזק – הסתכלות שלאחר המעשה – מי מבניהם צריך להרוויח או להפסיד.
הסתכלות כלכלית – שואלת מה רופאים יעשו בעתיד. אני לא רוצה שהם יעשו את הבדיקות כי העלות תעלה הרבה יותר מתוחלת הנזק. ולכן, בניתוח הכלכלי אני אומר שבמקרה זה לא הייתה התרשלות – כדי למנוע נזק כלכלי בעתיד.
הניתוחים הכלכליים מתבססים על ההנחה שהאדם:
1) יש לו העדפות.
2) הוא פועל בדרך הרציונאלית ביותר לקדם אותם.
3) הוא מתחשב רק בהעדפות שלו ולא בשום דבר אחר.
מבוא למיקרו-כלכלה:
ההנחה היא שלצרכנים יש מחירי סף – המחיר המרבי שהצרכן מוכן לשלם עבור מוצר מסוים.
אם לוקחים את כל הצרכנים אז נוצרת לנו עקומת הביקוש של הצרכנים (לכל צרכן בנפרד יש את המחיר שלו שהוא מוכן לשלם על אותו המוצר).
אותו הדבר עם יצרנים ואז נוצרת עקומה היצע.
בשוק משוכלל שאין תיאום מחירים וכולם יודעים את כל המחיר של העסקה בשוק – נוצר לנו מחיר בשוק (פגישה עקומת ההיצע עם עקומת הביקוש).
ההנחה שהמוכרים והקונים לא מדברים בניהם וכולם קטנים מידי כדי להשפיע על השוק.
אין מגבלות על קנייה ומכירה או קביעת מחירים – זהו השוק המשוכלל.
כאשר יש רק יצרן אחד – מונופול. המונופול ימכור פחות ממה שיעיל ויווצר הפסד לרווחה.
ברגע שהממשלה מחייבת את היצרנים במס מכירה על כל מוצר שהם מוכרים (מע"מ) – העלות של היצרנים לכל יחידה יותר גבוהה ועקב כך שווי המשקל הוא בנקודה אחרת – מוכרים פחות יחידות. זה לא יעיל – כי כל היחידות האחרות שיכולות להימכר לא נמכרות.
זה נכון גם למס הכנסה שהוא על הרווח – זה רלוונטי לעניין כך שהוא מחליט לא לייצר – עדיף לו לנוח. כלומר, הטלת מס היא פעולה לא-כלכלית.
"כשל שוק" היא תופעה שבשלה השוק החופשי לא מצליח להגיע למצב היעיל, כגון:
1) "מוצר ציבורי".
2) "השפעות חיצוניות".
"מוצר ציבור":
1) מוצר שהעלות השולית של צריכה ממנו היא נמוכה מאוד – אפסית.
2) יקר מאוד או בלתי אפשרי למנוע ממי שלא רכש אותו להשתמש בו.
3) עלות ייצורו היא גבוהה.
למשל: ביטחון - כמה עולה לספק ביטחון לעוד אדם במדינה – זה עלות שולית אפסית.
אי אפשר להכריח אדם לרכוש את ה"בטחון". העלות של הביטחון גבוהה וכו'.
ה"כשל שוק" של ה"מוצר הציבורי" מתבטא בבעיית ה"רוכב החופשי".
נניח והחלטנו לחייב לשלם עבור הביטחון, כל אחד יאמר לעצמו – מישהו אחר כבר ישלם על זה – ואני יאנה מזה ללא תשלום. במידה וכולם יגידו את זה – לא תיוצר לנו ביטחון.
לכן, המוצר הציבורי לא יוצר ע"י השוק אלא ע"י הממשלה. הבעייתיות הכלכלית בכך שהממשלה היא היצרן: אין שוק שבודק כמה זה שווה. אין לי מנגנון של מחיר המבטיח שייצרו בדיוק את המוצרים שצריך.
"השפעות חיצוניות" – "כשל שוק" שבעת ייצור מוצר היצרן פוגע או מיטב עם צד ג' שאינו בהכרח הקונה.
למשל: כאשר אני קונה דלק ונוסע במכונית, אני יוצר זיהום שפוגע באנשים. האנשים האלה רק סובלים מהזיהום ואינם שותפים לעסקה. למרות שגם אני נפגע מהזיהום – זה יחסית שולי.
למשל: עלות ליצרן 6 ₪, מחיר מכירה 8 ₪, שווי לצרכן 10 ₪. במקרה זה יש לנו עסקה כלכלית.
במידה ועסקה זו תיצור "נזק לסביבה" בסך של 8 ₪ - אז העסקה באופן מצרפי תהפוך לבלתי-כלכלית, בעוד היצרן והצרכן לא יתחשבו ב"נזק לסביבה" (השפעה חיצונית) ויבצעו את העסקה – כי הם באופן אישי מרוויחים ממנה. מדובר על "כשל שוק" שכן מתקיימות עסקאות שאינן כלכליות.
דוגמא לכך שגם השפעה חיצונית חיובית מהווה "כשל שוק":
יש לי פרדס תפוזים ולידי יש יצרן דבש. יצרן הדבש מרוויח מזה שאני מגדיל את הפרדס שלי – כך הדבורים שלו יניבו יותר מהשדה שלי וייצרו לו יותר דבש. "כשל השוק" שעלול להיגרם זה שאני כבעל הפרדס לא ישתול יותר עצים בפרדס. אני אשתול עצים כמה שזה כדאי לי. נניח כל עץ עולה לי 5 ₪, ואני מוכר ב- 10 ₪. בשלב מסוים עולה לי לייצר עץ יותר ועובר את ה- 10 ₪, ומגיע ל- 15 ₪. מה שיקרה את העצים שעולים לי פחות אני אייצר, ואת שאר העצים אני לא אייצר. אם נתון לי שיצרן הדבש מרוויח על כל עץ 8 ₪, כך שמבחינה כלכלית מצרפית כדאי לייצר, אבל אני לא אשתול את העצים האלה כי זה לא כדאי לי.
דוגמא נוספת: אם אני אשים אדנית על החלון יש לי רווח מזה וגם הסביבה תרוויח – אבל אני לא עושה את השיקול של הסביבה ולכן אני לא אשים את האדנית על החלון.
הפתרונות לבעיית "כשל השוק":
1) "מס פיגו" - פיגו אומר שיש להטיל מס על היצרן בגובה ה"נזק החברתי". כלומר, אם יצרן מייצר מוצר שעולה לו 5 ₪ ונמכר ב- 8 ₪, אבל הוא גורם "נזק חברתי" של 4 ₪ - אז יש להטיל מס של 4 ₪ ליחידה על היצרן – ואז לא יהיה לו כדאי לייצר (ואכן מבחינה מצרפית זה לא עסקה כדאית). המס של פיגו מנטרל את ההשפעות החיצוניות. היצרן משלם על הנזק שגרם.
בראייה כלכלית "דיני נזיקין" מהווים "מס פיגו". במידה והיצרן גורם נזק לאנשים
(אפילו לציבור רחב, כל אחד נזק מועט) הם בסופו של דבר יתאחדו ויגישו נגדו תביעה
ייצוגית. היצרן יודע את זה, לכן הוא מראש לוקח בחשבון את הנזק במחיר ליחידה, וזה
למעשה מהווה "מס פיגו".
רונאל קוז מעלה ביקורת על התיאוריה של פיגו:
א) פיגו סובר שהיצרן/המפעל הוא המזיק. לטענת קוז – הנזק נגרם הן ע"י היצרן והן ע"י הניזוקים.
דוגמא: אם מפעל חיפה כימיקלים לא היה באזור הקריות – הוא לא היה גורם
נזק לתושבי הקריות (כלומר, המפעל אשם). מצד שני, אם התושבים לא היו גרים באזור הקריות לא היה נגרם להם נזק (גם הניזוקים אשמים). לפי קוז – מה שגורם את הנזק זה האינטראקציה שבין שני הצדדים.
דוגמא: אם לא היה מפעל מזהם בראש הנהר לא היה נגרם נזק, אבל גם אם
לא היו דייגים למטה – לא היה נגרם נזק. לטענת קוז – הפתרון אינו הטלת מס
על המפעל, אלא אולי העברת הדייגים לנהר אחר.
ב) במידה ונטיל את המס רק על היצרן (המזיק) לניזוק לא יהיה שום אינטרס לצמצם את הנזק. דוגמא: רכבות שנוסעות ומתיזות גיצים הגורמים לשריפות בשדות. לפי דיני הנזיקין (ה"מס פיגו") הרי שהרכבת תשלם פיצויים לבעלי השדות. לבעלי השדות לא יהיה שום אינטרס לצמצם את הנזק (כגון – לבנות חומות/רצועות סביב השדה). יכול להיות שהדרך הכלכלית והזולה יותר זה שבעלי השדות יצמצמו את הנזק. במצב הזה – הרכבת היא זו שתתקין מכשיר שימנע את התזת הגיצים – שיכול להיות שבאופן מצרפי יותר כלכלי שבעלי השדות ימנעו את הנזק.
2) "התיאורמה של קוז" – לפי קוז אם אין עלויות עסקה, לא חשוב על מי נטיל את החבות לתשלום הנזק שנגרם (על המזיק או הניזוק) – הצדדים באמצעות "עסקה מתקנת" יגיעו תמיד לתוצאה היעילה.
בדוגמא של המפעל המזהם והדייגים:
א) אם הנזק הוא 10,000 ₪. עלות מניעה למפעל – 2,000 ₪. עלות מניעה לדייגים – 500 ₪.
1) במידה ולא נחייב את המפעל למנוע את הנזק (נטיל את הנזק על הדייגים) אז
המפעל יזהם – ונגיע לתוצאה יעילה (לדייגים יהיה כדאי לשלם 500 ₪
ולמנוע את הנזק שלהם).
2) במידה ונחייב את המפעל למנוע את הנזק (נטיל את הנזק על המפעל) –
במקרה זה (בהנחה שאין עלויות עסקה) יבוא המפעל לדייגים ויציע להם כל
סכום בין 500 ₪ ל- 2,000 ₪. תיסגר עסקה, והדייגים ימנעו את הנזק
במחיר של 500 ₪, וכך הגענו לתוצאה כלכלית יעילה.
ב) אם הנזק הוא 10,000 ₪. עלות מניעה למפעל – 500 ₪. עלות מניעה לדייגים – 2,000 ₪.
1) במידה ולא נחייב את המפעל למנוע את הנזק (נטיל את הנזק על הדייגים) –
במקרה זה (בהנחה שאין עלויות עסקה) יבואו הדייגים למפעל ויציעו לו כל
סכום בין 500 ₪ ל- 2,000 ₪. תיסגר עסקה – והמפעל ימנע את הנזק, וכך
הגענו לתוצאה היעילה ביותר.
2) במידה ונחייב את המפעל למנוע את הנזק (נטיל את הנזק על המפעל) – הוא
ימנע את הנזק במחיר של 500 ₪ - והגענו לתוצאה היעילה.
בהנחה שאין עלויות עסקה, הצדדים תמיד יגיעו לתוצאה היעילה ביותר.
ה"תיאורמה של קוז" מתייחסת למפעל ולדייגים כאילו הם יישות אחת שמטרתה
מקסום הרווח הכולל.
החלוקה הראשונית של הזכויות המשפטיות (על מי מטילים את הנזק) אינה משפיעה
על החלוקה הסופית של אותן הזכויות.
לפי זה המדינה צריכה רק להגדיר את זכויות הקניין (על מי מטילים את הנזק)
ולאפשר לאדם לסחור בזכויות שלו.
במידה ויהיו "עלויות עסקה" – זה עלול לטרפד הרבה מאוד עסקאות יעילות.
בדוגמא של המפעל והדייגים: אם עלויות העסקה יהיו כל סכום מעל 1,500 ₪ - לא יהיה
כלכלי לבצע את העסקאות, ואז למי שהממשלה תיתן את הזכות הראשונית – היא
תישאר שלו (הממשלה קובעת על מי "ייפול" הנזק).
"עלויות עסקה" כוללות, בין השאר: עלות יצירת הקשר עם הצד השני, עלויות קבלת
המידע, עלות המתווך, עלות העו"ד, עלות עריכת החוזה, וכן עלות המהווה "מרווח
סיכון" – החששות מהצד השני וכו'.
מסקנה – כאשר ישנן עלויות עסקה גבוהות – יש חשיבות ל"הקצאת הזכויות" של
הממשלה (האם הנזק יוטל על המזיק או הניזוק).
הממשלה תצטרך במקרה זה להקצות את הזכויות למי שידע לנצל אותן בצורה הטובה
ביותר.
דוגמא: לגבי זכות הקניין על הקרקע – הממשלה צריכה למנוע ממי שרוצה לעבור בחצר שלי. אם הוא רוצה – שיבוא ונסגור עסקה (עלויות העסקה במקרה זה לא יהיו גבוהות מידי, והפגיעה שלי תהיה גבוה אם נאפשר לכל אחד לעבור אצלי בחצר).
במידה ומטוס רוצה לעבור מעל הבית שלי, למרות שהוא פוגע לי בזכות הקניין, ניתן את הזכות למטוס, כיוון שאחרת עלויות העסקה יהיו מאוד גבוהות (כל טייס יצטרך לעשות הסכמים עם כל בעל מקרקעין שהוא עובר מעליו) ואנחנו נפגע קשות במטוסים (שלא יוכלו לטוס).
הממשלה צריכה להטיל את החבות על מי שיהיה לו הזול ביותר למנוע את הנזק.
בדוגמא של המפעל והדייגים: אם העלות למניעת הנזק הנמוכה יותר היא של המפעל – הממשלה צריכה לחייב את המפעל למנוע את הנזק. במידה ועלות מניעת הנזק הנמוכה יותר היא של הדייגים – הממשלה צריכה לחייב את הדייגים למנוע את הנזק (כלומר, לא לחייב את המפעל למנוע את הנזק, ומאידך הנזק יפול על הדייגים).
אנחנו עוסקים בחלוקה של זכויות וחובות (לאחד נותנים את הזכות, ועל-השני מוטל
החובה למניעת הנזק).
מסקנה סופית: במידה ואין עלויות עסקה – זה לא משנה למי נקצה את הזכות, תהיה "עסקה מתקנת". במידה ויש עלויות עסקה – צריך להקצות את הזכות למי שזה יותר יעיל. כלומר, בכל מקרה עדיף לממשלה להקצות את הזכות למי שזה יותר יעיל, כך שגם אם עלויות העסקה יהיו נמוכות – תהיה לנו "עסקה מתקנת".
הביקורות/בעיות ב"תיאורמה של קוז":
1) בעיית "הסחטן" – דוגמא: בהנחה של מפעל מזהם הגורם נזק ל- 10 אנשים. הרווח של המפעל – 5,000 ₪. סה"כ הנזק 1,000 ₪ (100 ₪ לכל אחד). בהנחה שהזכות היא של הניזוקים (כלומר, המפעל חייב לפצות אותם). בהתאם לתיאוריה, המפעל יציע לכל אחד פיצוי של מעל 100 ₪ (עד 500 ₪) וכולם יהיו מאושרים.
בהנחת מידע מלא – כל אחד מהאנשים יגיד "קודם תסגור עם השאר ובסוף
איתי". כאשר הוא יהיה אחרון הוא יגיד לו – שילמת לכולם פיצוי של קצת יותר
מ- 900 ₪. נשאר לך רווח של 4,000 ₪ - נתחלק ברווח.
הבעיה היא שכל אחד מ- 10 האנשים ירצו לעשות את זה – ואז לא ניתן יהיה
לסגור עסקה.
2) בעיית "חוסר מידע" – כגון בדוגמא הקודמת – כל אחד יטען שהנזק שלו הוא לא 100 ₪ אלא 600 ₪ - ואז לא ניתן יהיה לסגור עסקאות.
3) בעיית "הרוכב החופשי" – דוגמא: מפעל מזהם הגורם נזק ל- 10 אנשים. הרווח של המפעל הוא רק 600 ₪. הנזק של כל הדיירים הוא 1,000 ₪. מבחינה כלכלית עדיף שהמפעל לא יבצע את הפעילות. במידה וניתן את הזכות לדיירים (כלומר, נחייב את המפעל לפצות אותם) – הוא לא יבצע את הפעילות – והכל בסדר.
במידה וניתן את הזכות למפעל, אז לדיירים יהיה אינטרס לשלם למפעל בין 600 ₪
ל- 1,000 ₪, ולסגור עסקה שלא יבצע, ואז כולם יהיו מרוצים.
במקרה זה – יבואו הדיירים ויגידו כל אחד משלם 60 ₪. אחד מהם יגיד – "אני
איתכם, אבל אין לי כרגע כסף – תשלמו אתם כרגע". לאחר שכבר ישלמו אז גם
הדיירים שלא שילמו – ייהנו מזה (כמו "מוצר ציבורי"). הבעיה היא שכל דייר
יגיד את זה – ולא ניתן יהיה להתאחד בכדי לסגור עסקה עם המפעל.
ניסיון לפתרון בעיות אלה - להגדיר כל "מכשול" שעלול למנוע את העסקה
כ"עלויות עסקה". כלומר, "עלויות העסקה" יכללו: עלות "הרוכב החופשי", עלות
"בעיית הסחטן", עלות "בעיית חוסר המידע" וכו'.
הבעיה – נוצרה לנו "לולאה אין-סופית", כך שעדיין נשארנו עם הבעיות שלאחר
ההקצאה הראשונה של הממשלה יהיה קשה לבצע עסקאות מתקנות, ותמיד
נשאר עם ההקצאה הראשונה ולא יבוצעו עסקאות כלכליות.
4) בעיית "אפקט העושר" – ההנחה של קוז טוענת שלמי שהמדינה העניקה את הזכות לא תהיה בעיה למכור את הזכות, במידה וזה יהיה לו כדאי כלכלית.
דוגמא: יש לי בית שהשווי שלו 200,000 ₪ (הזכות היא שלי) – שואלים אותי האם
אני מוכן למכור אותו ב- 200,000 ₪ או יותר מזה – אני לא אהיה מוכן – כי אני
משתמש בבית ורגיל אליו (זה "אפקט העושר"). לעומת זאת, אם לא היה לי את
הבית והיו שואלים אותי האם אני מוכן לרכוש אותו ב- 200,000 ₪ - אני לא ארצה
(אולי גם אין לי את הכסף) – אין לי שום קשר לבית.
"אפקט העושר" אומר שאנשים לא מוכנים למכור (במחיר כלכלי) זכויות שהם
התרגלו אליהם ושיש להם אותם – כלומר, ברגע שהמדינה נתנה זכות למישהו,
הוא לא ימכור אותה כל-כך מהר – גם אם זה יהיה עסקה כלכלית.
בעיית "הכסף הפנוי" (חלק מבעיית "אפקט העושר") – כל התיאוריה מתבססת
על כך שניתן יהיה לבצע "עסקה מתקנת". התיאוריה לא מתייחסת למצב שאין
לי כסף פנוי לביצוע העסקה. למשל: יש מטריד שמזיק לי ב- 100 ₪ (שווי "כלכלי"
– לא כסף פנוי...), והזכות נמצאת אצל המזיק. המזיק שואל אותי האם אני מוכן
לשלם 60 ₪ והוא ימנע מלהזיק לי. אם אין לי כסף פנוי, זה לא משנה ש"כלכלית"
הרווחתי (ה- 100 ₪ נזק מהווה הפנאי מרעש וכו') – אין לי את הכסף לשלם לו –
ואז לא תהיה עסקה.
קוז מניח שיש מחיר אחיד שאינו קשור ל"אפקט העושר" (של מי הזכות) ולא
קשור לסכום הכסף הפנוי שיש לי.
קוז טוען ש"אפקט העושר רלוונטי לעניין מי שמחזיק בית, אבל לא רלוונטי
כאשר מדובר על רעש – כי השווי שלי כמחזיק הזכות ("אפקט העושר") הוא
בשוליים ולא מתייחסים לזה.
לפי קלמבריזי ומלמד המשפט צריך להתמודד עם שתי שאלות מרכזיות:
1) למי ראוי להקצות את הזכות/זכאות? (האם למזיק או לניזוק – האם מותר לי לעשות רעש או לא, האם הרכב שלי או שלך וכו').
2) יש לקבוע באיזה כלל ובאיזה צורה משפטית יש להגן על אותה הזכות.
הכללים המשפטיים השונים האפשריים להגנה על הזכויות:
1) כלל קנייני – בעל הזכאות רשאי להעבירה, אך ניתן להעביר אותה רק בהסכמתו (יש לו זכות קניינית מלאה על הזכות).
2) כלל של חבות/אחריות – הצד השני רשאי ליטול ממני את הזכות גם בלי הסכמתי, תמורת פיצוי הולם. כלומר, אני מקבל את הזכות, אך ניתן לקחת ממני בתמורה לפיצוי.
3) כלל של אי-עבירות (לא ניתן להעביר) – מי שקיבל את הזכאות מחזיק בה באופן בלעדי ואינו יכול להעביר אותה. זה באופן מוחלט הזכות רק שלו. כגון: הזכות להצביע.
בדוגמא של המפעל המזהם והדייגים: במידה והזכות למים נקיים נתונה לדייגים –
א) אם מדובר ב"כלל קנייני" – הם יוכלו למנוע מהמפעל לזהם. יחד עם זאת, הם גם יוכלו למכור את הזכות למפעל (לקבל פיצוי מהמפעל תמורת הסכמתם שהוא יזהם) – אבל הם לא חייבים.
ב) אם מדובר ב"כלל של חבות/אחריות" – המפעל יוכל לזהם, בתנאי שיפצה את הדייגים (בעלי הזכות). במקרה זה, אין צורך בהסכמת הדייגים.
ג) אם מדובר ב"כלל של אי-עבירות" – המפעל לא יוכל לזהם בשום מקרה, והדייגים לא יוכלו בשום אופן למכור את זכותם ולאפשר למפעל לזהם.
החידוש המרכזי של קלמברזי ומלמד היה ב"כלל של חבות/אחריות" – שמצד אחד אתה נותן זכות למישהו, אך מאפשר לצד השני ליטול ממנו את הזכות תמורת פיצוי.
פס"ד בארה"ב – יזם בנה קריה לפנסיונרים, וככל שהקריה גדלה, היא התקרבה לדיר חזירים והיה ריח רע. בית המשפט אימץ את "כלל האחריות" ואפשר לו, בתמורה לתשלום פיצוי, לפנות את דיר החזירים.
לפעמים אותה זכאות יכולה להיות מוגנות בכללים שונים, כלפי גורמים שונים.
דוגמא: נכסי הנדל"ן שלי מוגנים:
א) ב"כלל קנייני" כלפי כל אחד מהאנשים.
ב) מוגנים ב"כלל של חבות/אחריות" כלפי המדינה (היא יכול להפקיע בלי לשאול אותי, תמורת פיצוי).
ג) מוגנים ב"כלל של אי-עבירות" – במידה ואני קטין או חסר כשרות משפטית.
קלמברזי ומלמד מציעים שלושה קריטריונים שיש לשקול בכדי להחליט למי להקצות את הזכות ובאיזה כלל להגן על הזכות:
1) יעילות כלכלית – הקצאת הזכויות תהיה כך שיהיה מיקסום העושר המצרפי – או שהזכויות יהיו אצל מי שמסוגל להעריך אותם באופן כלכלי יותר.
2) צדק חלוקתי – יש לשקול עם מי מוכנים להרע ועם מי להיטיב (עשירים ועניים) – לדאוג לעניים על-חשבון העשירים. מדובר לא רק בעניים ועשירים אלא גם ב"צדק חברתי" ו"למי זה מגיע".
3) שיקולי צדק אחרים – הם הוסיפו קריטריון זאת, כדי שלא יהיו שום טענות אליהם, למרות שכל השיקולים אמורים להיכנס לשני הקריטריונים הראשונים. הם עצמם לא מצאו דוגמאות לקריטריון זה.
דוגמא: אם הדייגים עניים ואני רוצה להגן עליהם – אני אתן להם את הזכות, ואגן עליה בעזרת כלל "קנייני" (שהכי טוב עבורם – מאפשר להם למכור את הזכות – רק במידה וזה כדאי להם).
ה"כלל הקנייני" יתן תמיד את הפיצוי הגבוה ביותר.
בדר"כ ב"כלל אחריות" יקבלו בדיוק את סכום הנזק שנגרם, ואילו ב"כלל קנייני" יקבלו מעל לסכום הנ"ל.
דוגמא: במקרה שיש בית קפה ודיירים צמודים. כל הנתונים ידועים:
בשעות היום – בית הקפה מרוויח 1,000 ₪, והדיירים מפסידים (רעש) – 300 ₪.
בשעות הלילה – בית הקפה מרוויח 400 ₪, והדיירים מפסידים – 900 ₪.
במקרה זה, בהתאם לשיקול הראשון – יעילות כלכלית, ניתן את הזכות להרעיש ביום לבית הקפה, ובלילה לדיירים (כלומר, נחייב את בית הקפה שלא להרעיש בלילה).
איזה כלל יגן על זה? זה לא משנה אם זה "כלל קניין" או "כלל אחריות".
כאשר יש לנו את הנתונים של מי שמרוויח הכי הרבה מהזכות – אז נקצה לו את הזכות. לא משנה איזה כלל ניתן לו את הזכות – הוא יגן עליה.
הבעיות מתחילות כאשר לא יודעים בדיוק מי מרוויח ומי מפסיד וכו'.
למשל – בהתאם לנתונים שלעיל, ידוע שאכן זה מה שקורה ברוב בתי-הקפה, אבל יש בתי-קפה שבהם גם בלילה הרווח של בית הקפה גבוה מההפסד של הדיירים – עדיין נקצה את הזכויות כפי שאמרנו (בהתאם לרוב המקרים) – ובאותם מקרים חריגים יתבצעו "עסקאות מתקנות".
יחד עם זאת, במקרה של החריגים – חשוב מאוד איזה כלל הגנה ניתן (אין תשובה חד-משמעית איזה כלל עדיף – צריך לשקול את השיקולים השונים + לבחון את עלויות העסקה וכו').
בעיות בדוגמא שלעיל:
1) אם נקבע כלל "קנייני" – יכולה להיות "בעיית סחטן" או "בעיית הרוכב החופשי".
2) אם נקבע כלל של "אחריות" – יש לנו בעיה בקביעת מחיר הפיצוי. בית המשפט לא תמיד יודע לאמוד נכון את סכום הפיצוי (חלק מהכותבים סוברים שגם אם בית המשפט טועה פעם למעלה ופעם למטה, עדיין הכלל הזה עדיף על פני שאר הבעיות שלעיל). לכן, במקרים שיש צורך בהסכם עם הרבה אנשים (שכנים רבים שלכל אחד יש אפשרות להוציא "צו מניעה") – עדיף לקבוע כלל של "אחריות".
לפי קלמברזי ומלמד – הקביעה של מי הזכות ואיזה כלל תגן על הזכות – חלה על כל המשפט כולו.
דוגמא: כאשר אני גורם למישהו נזק ברשלנות – אז אני חייב לפצות אותו - כלל של "אחריות" – כלומר, אני יכול לפגוע בו ללא רשותו (רשלנות) ולאחר מכן לפצות אותו.
לעומת זאת, כאשר אני רוצה לגרום לך נזק בכוונה אז אני צריך לקבל את רשותך – כלל של "קניין".
ההבדל בין "רשלנות" ל"היזק בכוונה" זה "יעילות כלכלית".
למשל: אם כל פעם שאני נוסע בכביש אני צריך לקבל רשות מכל מי שאני עלול להזיק לו – אז עלויות העסקה יהיו עצומות (לא ניתן יהיה לנסוע) – במצב זה נעדיף כלל של "אחריות" – אשר נותן לבית המשפט לקבוע מהו הנזק שנגרם.
לעומת זאת, כאשר מישהו רוצה להזיק לרכב שלי במזיד (לגנוב חלק ממנו) – עלויות העסקה נמוכות יותר – אנחנו יודעים של מי הרכב וניתן לקבל את אישורו ולסגור איתו עסקה.
בדר"כ כאשר מדובר על נזק ברשלנות – כלל "אחריות". לגבי נזק במזיד – כלל "קניין" (המשפט הפלילי).
במידה ובנזק במזיד היינו קובעים כלל של "אחריות" – המזיק עלול למצוא דרך להימלט מהניזוק. בנזק ברשלנות, לא תכננתי את זה מראש, כך שאני לא אמלט מהאחר – וישלם לו בגין הנזק. גנב שגונב רכב במזיד הוא ינסה להימלט מהאחר, ולכן המשפט צריך להגן ולקבוע שהגנב צריך קודם לקבל רשום (ולא לגנוב ואז לשלם).
מתן הזכות לנפגעים והגנה עליה בכלל של "אחריות"
דוגמא: בדוגמא של בית-הקפה. במידה ואנחנו לא יודעים למי תהיה תועלת יותר – לבית הקפה במידה ויפתח, או שלשכנים יהיה נזק יותר גבוה, עדיף יהיה לתת לשכנים את הזכות (וכך לא תהיה בעיית "סחטן" וכו'), ולהגן על זה בכלל של "אחריות". במידה וטעינו (יותר כלכלי שבית-הקפה יפעל) בית-הקפה ישלם להם כסף והוא יוכל לפעול (ברגע שהוא לא צריך אישור שלהם – "כלל אחריות" – אין בעיה של "סחטן" – המחיר ידוע).
בעיה שנוצרת – למי צריך לתת את הפיצוי? לאיזה דייר? לאיזה דייג?
דוגמא: במקרה של הנהר והדייגים, במידה ונקבע שהזכות שייכת לדייגים, ולמפעל יש כלל של "אחריות" (כלומר, הוא יכול לשלם להם פיצוי ואז הוא יזהם), עלול להיווצר מצב שיבואו דייגים נוספים לדוג בנהר ויבקשו גם הם פיצוי.
כל עוד הנהר לא סגור לקבוצה מסוימת של דייגים – זה לא יאפשר למפעל להמשיך לפעול בצורה יעילה.
הצעה לפתרון – לקבוע שהפיצוי יינתן רק לדייגים הנמצא ברגע הקמת המפעל, או בזמן נתון כלשהו.
הבעיה היא בהגדרת ה"זמן הנתון" – מה קורה, למשל, אם המפעל מגדיל את הזיהום לאורך הזמן? מתי בדיוק ה"זמן הנתון" שיש לקבוע לפיו למי מגיע פיצוי?!
במידה וניתן את הזכות למפעל – אז יש בעיות אחרות (כגון: "בעיית הסחטן").
"אפטיות רציונאלית" – "אפטיות רציונאלית" נוצרת כאשר נזק גדול יחסית מתחלק בין הרבה מאוד אנשים, כך שלאף אחד אין אינטרס לתבוע.
דוגמא: שדה התעופה גורם רעש ל- 20,000 תושבים, והגענו למסקנה שיש לתת לתושבים זכות לתבוע פיצויים על נזקיהם. הבעיה היא שכל אחד מהתושבים סובל מנזק מאוד קטן, ועלות התביעה בנזק היא גבוהה.
בעיה – עד איזה סף מפעילים את דיני-נזיקין?
דוגמא: נגרם לי סרטן מהשמש. האם אני יכול לתבוע את חברת חשמל?
"תביעה ייצוגית" – אדם אחד רשאי לתבוע בשם "קבוצת נפגעים".
"תביעה ייצוגית" יכולה להיות פתרון לבעיית ה"אפטיות הרציונאלית".
בעיה של יעילות כלכלית ב"תביעות ייצוגיות" – נניח ועורכי-דין מקבלים "תמריץ" בהגשת התביעה, אז כל עורכי-הדין ירצו את זה. כולם ירוצו וינסו להיות הראשונים שיגישו את התביעה.
זה לא כלכלי – יש הרבה מאוד עורכי-דין שעובדים בו זמנית על התביעה, הרבה שעות שמשקיעים – ובסוף זה "יורד לטמיון" – כי רק עו"ד אחד מגיש את התביעה – זה שהגיע ראשון.
"בעיית הנציג" – ניגוד אינטרסים – דוגמאות:
1) עו"ד שגובה לפי שעה – ירצה לעבוד יותר שעות, ולא בטוח שזה טוב ללקוח שלו.
2) עו"ד שמקבל לפי אחוזים – יעדיף "לגמור את התיק" ולהתפשר (במקום לבזבז הרבה שעות עבודה מיותרות).
פס"ד "אתא נ' שוורץ" – מר שוורץ בנה את ביתו בשנת 1936 ליד מפעל קטן לייצור בגדים.
עם השנים השתכללו שיטות הייצור ונאלצו להפעיל מזגנים שעושים הרבה רעש.מר שוורץ ביקש מבית המשפט שיוציא "צו מניעה" למפעל. המשמעות היא סגירת המפעל ופיטוריי 360 העובדים שלה.
בית המשפט העליון קבע כי הזכות שייכת למר שוורץ, כיוון שהמפעל עבר סף מסוים של רעש.
מר שוורץ ביקש "צו מניעה" – כלומר, הגנה "קניינית" (הוא לא חייב "למכור" להם את הזכות שלו). אתא ביקשו "כלל חבות" (שיאפשר להם לשלם למר שוורץ פיצוי ולהמשיך לפעול).
אתא טענה כי הנזק שיגרם לה הוא יותר גדול, מאשר הנזק שיגרם לשוורץ.
השופט שמגר אמר שאם יתנו לאתא להמשיך להרעיש – לא יהיה לה שום אינטרס לחפש פתרון לצמצום הרעש.
אם הזכות של מר שוורץ תוגן ב"כלל החבות" – האם לא יהיה לאתא אינטרס לחפש פתרון לצמצום הרעש (לפי טענת שמגר)??
אם יותר יקר לה לשלם את הפיצוי – היא תקטין את הנזקים באמצעים טכנולוגיים. אם זה יותר זול לשלם את הפיצוי – אז היא תשלם את הפיצוי.
השופט שמגר טוען: הם תמורת "כופר כסף" נאפשר לקיים מטרדים?
ממבט כלכלי – הגישה שלו בעייתית.
הפתרון לפי קוז היה צריך להיות – שאתא תשלם כסף לשוורץ שיתקין תקרה אקוסטית (זה הפתרון הזול והיעיל ביותר).
אתא ביקשו לקנות ממנו את הדירה. שוורץ הסכים, אבל ביקש פיצוי עבור כל השנים הקודמות. אתא לא הסכימו לזה (פחדו שכל השכנים יתבעו את זה גם).
הפתרון היה בסופו של דבר – שר האוצר הפקיע לשוורץ את הבית.
כלומר, הכלל הקנייני תקף ביחסים בין אתא לשוורץ, אבל לא ביחסים בין שר האוצר לשוורץ. במקרה הזה – לשוורץ היה כלל של "אחריות" כלפי שר האוצר – דבר שאיפשר לשר האוצר להפקיע לשוורץ את הבית תמורה כסף.
דיני קניין
"דיני הקניין" עוסקים בזכויות הקנייניות – זכות הבעלות, זכות שכירות, זיקת הנאה וכו'.
"זיקת הנאה" – הזכות להשתמש בקניין של אחר, ללא שלילה ממנו.
הבעיה של ה"קניין הציבורי" זה שהוא פתוח לכולם, ועקב כך נגרמת תופעה של שימוש מוגזם שמזיק לכולם.
דוגמא: למספר רב של משפחות יש עדר (לכל אחד עדר משל עצמו), ויש להם שדה למרעה במשותף. כל משפחה מגיעה לשדה עם העדר שלה ומחליטה כמה לרעות.
הבעיה היא מניעת הגידולים והמרעה מהאחרים.
לבעל העדר יש תועלת בכך שהוא יכול להגדיל את העדר, כתוצאה מכך – אך לשאר המשפחות נגרם נזק, שכן הם יכולים לרעות פחות.
כלומר, העלויות מתחלקות באופן שווה בין המשפחות, בעוד שההנאה מתמקדת במשפחה אחת. הבעיה היא שכל משפחה יהיה לה את השיקול הזה.
פתרונות אפשריים:
1) "מס פיגו" - להטיל על כל משפחה שרועה יותר מידי – מס.
2) "הסכם" – ניתן למשפחות להגיע להסכם ביחד לגבי כמות המרעה של כל משפחה (הבעיה – כמות משפחות גדולות שצריכות להגיע להסכם משותף זה גורר עלויות עסקה גבוהות).
דוגמא: יש בעיה ב"קניין הציבורי" שכולם משתמשים בכבישים, ואז נוצרים פקקים. במידה
וינסו להגיע להסכם שכולם ינסעו באוטובוס, תהיה את בעיית ה"רוכב החופשי" שיטען –
כולם ינסעו באוטובוס, אבל אני ברכב. בפועל כולם יעשו את זה... לא ניתן יהיה להגיע
להסכמה.
3) "קניין פרטי" – כל אחד ירעה בחלק שלו, כך שהוא יפגע בעצמו ויועיל לעצמו.
גם ב"קניין הפרטי" ישנן בעיות, כגון- "קניין משותף".
בעיית הקניין-המשותף
פס"ד "צודלר נ' יוסף" – נפל טיל על בית ברמת-גן. העירייה הציעה להגדיל את אחוזי-הבניה במקום, והשיגה קבלנים שיבנו להם את הבית עם יותר דירות, ודירות יותר גדולות.
הבעיה – בבית משותף ישנו "רכוש משותף". ברגע שנוספים דיירים נוספים – החלק שלי ברכוש המשותף מתקטן, וזה כאילו לקחו חלק מהרכוש שלי.
בבניין של 61 דיירים – זה מקרה קלאסי לבעיית "הסחטן" – צריך הסכמה של כולם. תמיד יהיה דייר אחד שיטען שהנזק שלו גדול יותר, והוא דורש נתח גדול יותר מהשאר.
איך המחוקק צריך להתנהג במקרה שכזה? האפשרויות:
1) דרישה של "רוב רגיל" – במקרה הזה זה לא הגיוני כיוון שיכול להיות שיהיה מיעוט שיש לו נזק גדול יותר מהשאר. כגון: קובעים משהו שגורם בעיקר לנזק לדיירים בקומה התחתונה – לא הגיוני שנדרוש "רוב".
2) דרישה שההחלטה תתקבל "פה אחד" – זה נקרא: "הרווח גדול מכל הפסד אפשרי" – במקרה זה בוודאי שלא תהיה פגיעה במיעוט. כאשר יש הכרעות משמעותיות חשוב שהמחוקק יקבע חובה של "פה אחד". ב"פה אחד" תהיה לנו בעיה של "הסחטן".
"פה אחד" זה "יעילות פארטו".
"יעילות פארטו" – מצב שהשינוי לא מרעה עם אף אחד, ומיטיב עם חלק או עם כולם.
יעילות קלדור-היקס" – מצב שבו המרוויחים, מרוויחים יותר כסף מהמפסידים.
כלומר, במידה ואומרים ששיפור מסוים הוא "יעילות קלדור-היקס", הכוונה היא
שהמרוויחים, מרוויחים יותר מאלו שמפסידים (כלומר, קיימים מפסידים).
במידה ואומרים ששיפור מסוים הוא "יעילות פארטו" – זה רק במקרה שבו אין אף אחד
שמפסיד.
אם אפשר לבצע "יעילות פארטו" – נעדיף אותה. בעולם שבו עלויות העסקה נמוכות – ניתן
בקלות יותר שהשיפורים יהיו של "יעילות פארטו".
אם נניח חלק מהדיירים מרוויחים מהשיפור, ויש שניים שמפסידים, אך המרוויחים –
מרוויחים יותר מהמפסידים ("קלדור-היקס"), ניתן ע"י "הסכמה" שהמרוויחים יפצו את
המפסידים, לגרום שזה יעבור להיות שיפור של "יעילות פארטו" (במידה ועלויות העסקה
נמוכות).
למעשה, כאשר עלויות העסקה אפס, כל דבר שיכול להוביל ל"קלדור-היקס", באמצעות
"הסכמה" ניתן יהיה להפוך את זה ל"פארטו".
3) דרישה של "רוב מיוחס" – כגון: דרוש 75%. גם ברוב מיוחס, בכל מקרה נגביל את האפשרות לקבל החלטות רק למקרה שבו ה"תועלת" הכללית עולה על הנזק.
המחוקק קבע שבמקרים שבהם הבית נהרס, צריך "רוב מיוחס", כיוון שהתועלת לרוב היא גבוהה, ולא רוצים לאפשר את "בעיית הסחטן".
בחוק נאמר: "נהרס בית משותף ובעלי הדירות של שלושה רבעים מהרכוש המשותף החליטו להקים את הבית או לתקנו – ישא כל דייר בהוצאות הישירות שלו, וכולם ישאו בהוצאות המשותפות"
בפס"ד "צולדר" טענו שני דיירים שבחוק נאמר: "להקים את הבית" – בשביל להקים את אותו הבית, צריך 75% מהדיירים, אבל במקרה הזה הקימו בית חדש – ואז צריך "פה אחד".
בית-המשפט ענה להם שלעולם זה לא יהיה אותו הבית, השאלה היא עד כמה הוא דומה לו.
כל עוד אין "עושק המיעוט" מספיק לנו לקבל החלטה של 75% מהדיירים, ולא "פה אחד".
פס"ד "רדומילסקי נ' פרידמן" – שוכרת דירה, ביקשה להעביר כבל מהאנטנה שימתח מעל לרכוש של הבית-המשותף, בכדי שהוא יוכל לראות טלוויזיה.
נראה כי התועלת לשוכר, גבוהה מהנזק. האם מספיק שהתועלת שלי גדולה מהנזק, בכדי שאני יוכל להשתמש ברכוש המשותף??
במקרה הזה עלויות העסקה נמוכות, ואני לא רוצה שכל פעם בית-המשפט יזדקק לשאלה באיזה גובה הכבל יהיה... לכל אדם יש זכות על הקניין שלו, כך גם לרכוש המשותף.
מבחינה כלכלית – אני רוצה שהם יגיעו להסכמה. כל עוד הם לא מגיעים להסכמה – אין לשוכרת זכות להעביר את הכבל ברכוש המשותף (אין לו זכות לעשות נזק לאחר – במקרה הזה שאר הדיירים – רק בגלל שלו יש יותר תועלת – אם יש לו תועלת שיגיעו להסכמה על זה...).
בפס"ד "רדומילסקי מדובר היה בשכירות-מוגנת, ובעל-הבית עשה את כל המאמצים שהשוכרת תפנה את הנכס, בכדי שלא יעבור ליורשים, ולכן הוא התנכל לה.
אם למשל הנזק שלו הוא 10 ₪, לא יספיק לו לקבל קצת מעבר לזה. הוא רוצה לראות אותה סובלת. כלומר, יש פה עלויות עסקה מסוג חדש.
סכסוך בין-אנשים, כאשר מעורבים פה רגשות, זה סוג של עלויות עסקה.
בית-המשפט הבין שעקב עלויות-העסקה – לא ניתן יהיה להגיע בניהם להסכמה. בית-המשפט אמר שזה "שימוש לרעה בזכות" – ברור שיש לשוכרת תועלת גבוהה מהנזק לבעל-הבית.
פס"ד "אזוב נ' נציגות הבית המשותף" – לפי החוק, דאז, דייר לא יכל להתנתק ממערכת ההסקה המרכזית (חימום מרכזי) אלא בהסכמת כל הדיירים – "פה אחד".
נתנו לדיירים "כלל קנייני" (יוכלו לשלם תמורת ההסכמה שינתקו אותם).
הבעיה היא – שכאשר דייר אחד מתנתק, העלויות מתחלקות על השאר (לפחות חלק מהם).
הבעיה הייתה ש"חימום מרכזי" – כולם מחליטים מתי לחמם. אם אני דייר עני שרוצה מעט הסקה – אני בבעיה – אני כפוף לרוב.
החוק כפה את ההסכמה של כולם, כיוון שזה לא היה כלכלי שדייר אחד יתנתק.
למשל: העלות לדייר היא 10 ₪, והוא מצא ב- 8 ₪ - במידה וניתן לו להתנתק – הוא ירוויח, אבל מבחינה מצרפית יהיה הפסד, ה- 10 ₪ עלות שלו – תתחלק על שאר הדיירים.
החוק השתנה היום, כיוון שהיו שינויים טכנולוגיים – והתנתקות של הרבה אנשים מההסקה המרכזית – זה כבר עניין כלכלי.
החוק השתנה – וקבע מעבר מכלל "קנייני" ל"כלל אחריות" (אם משלמים לי אני חייב למכור את "הזכות" שלי – כלומר, חייבים לאפשר לדייר שרוצה בכך, לשלם ולהתנתק מהמערכת).
ניתן להתנתק מ"ההסקה המרכזית" באופן חד-צידי, אבל יש לשלם חלק יחסי בהחזקת המערכת (בדיקות תקופתיות וכו').
בפסק-הדין עלתה השאלה – איזה סכום בדיוק צריך לשלם ב"החזקת המערכת"?
בית-המשפט קבע שלא מספיק שישתתף בעלות ה"חזקת המערכת" אלא צריך גם לשלם על חלק מצריכת הסולר שעובר בקירות שלו ומתבזבז. בית המשפט הציע להחיל את "יעילות פארטו" – כך שהוצאת הדייר מהמערכת לא תזיק לאף אחד מהדיירים – "זה נהנה ואלא אינם חסרים". למעשה, אם העלויות האלה גדולות מהתועלת שהוא יפיק מהמעבר – אז הוא לא יעבור – ואז טוב מבחינה מצרפית.
דיני חוזים
מטרת "דיני החוזים" – להבטיח משחקי תיאום שיקדמו את האינטרסים של שני הצדדים.
למשל: נניח אני רוצה לקנות שולחן, ויש נגר שבונה שולחנות.
עלות הבניה היא 2 ₪, השווי עבורי 4 ₪. נניח והוחלט על מחיר של 3 ₪.
במידה ולא יהיה חוזה – אני הזמנתי ואני אמור לשלם במועד המסירה.
לאחר שהוא בנה, אני יבוא אליו ויגיד לו שהתחרטתי ואני מוכן לשלם רק 1 ₪. במקרה זה, הנגר כבר השקיע את העלות שלו ה- 2 ₪, כך שעדיף לו לקבל על-זה אפילו 1 ₪.
במצב זה, שאין חוזה שיכול לאכוף את הרכישה, הנגר הפסיד 1 ₪, וזאת למרות שמבחינת הרווחה הכלכלית – לא קרה שום דבר (לא מתייחסים להעברת הכסף) – עדיין תהיה תועלת של 2 ₪ (השווי לקונה 4 ₪, והעלות היא 2 ₪).
אך מכיוון שהמוכר (הנגר) מכיר את כללי המשחק, הוא לא יהיה מוכן להשקיע את ה- 2 ₪, כל עוד אין לו חוזה שיאכוף את הקונה לשלם לו את ה- 3 ₪.
ניתוח כלכלי של "טעות" ו"הטעייה" – ראה דוגמא בעמ' 1-2 "ביל גייטס" וכו'.
"כפייה" – חוזה שנערך בכפייה ניתן לבטל אותו. למה צריך לאפשר לבטל אותו?
כל חוזה, גם אם הוא נערך תחת "כפייה" הוא מקדם את האינטרסים של שני-הצדדים, לדוגמא: "הכסף או החיים" – אני מעדיף לשלם לו 1,000 ₪ ושלא יהרוג אותי – זה קידם את האינטרס שלי – אז מדוע מאפשרים לבטל את החוזים הללו?
המשפט מבקש למנוע מראש מצבים כאלו של כפייה. ברגע שהכופה ידע שהחוזים יבוטלו, הוא לא ישקיע משאבים ואין לו אינטרס לבצע את הכפייה.
כמו כן, הנפגע ישקיע פחות משאבים בהתגוננות מול הכפייה, כאשר הוא יודע שיוכל לבטל את החוזה.
אדם נמצא בספינה ועומד לתבוע, אומרים לו "תן את כל רכושך ונציל אותך" – האם זאת כפייה?
עו"ד מציע לנאשם במשפט פלילי – "תן את כל רכושך תמורת ייצוג משפטי" – האם זו כפייה?
ניתן לטעון שאין כפייה, כיוון שהמחלץ לא הביא אותך למצב הזה. הוא אומנם "מנצל את ההזדמנות", אבל הוא לא גרם לך להיות במצב שאתה נמצא.
לעניין הספינה – הוא נמצא ב"מונופול" – הוא היחיד שיכול לעזור לו, לעומת זאת, לגבי העורך-דין, הנאשם יכול לפנות לעו"ד אחר.
במידה ולא נטען שהמקרה של הספינה זה "כפייה", זה יגרום לבעלי הספינות תמריץ מוגזם לנקוט באמצעי זהירות, ואולי אף לא לשוט בכלל בספינה, מחשש שיאבדו את כל כספם.
במידה ונגן עליהם, ונטען כי זאת "כפייה" – הם יוכלו לשוט בקלות בספינה, וידעו שגם אם יכנסו למצב של סכנה, הם לא עלולים לאבד את כל רכושם.
במקרה של הספינה – זה יחשב ל"כפייה" – לפי החוק הבינלאומי (ולא לפי דיני חוזים).
במקרה של העו"ד – זה לא יחשב ל"כפייה".
נגדיר "כפייה" במקרים הבאים (תנאים מצטברים):
1) החוזה יציל אותי מנזק גדול.
2) עלות ההצלה לנושה נמוכה.
3) הנושה הוא ספק יחיד של ההצלה.
הפרת חוזה ("הפרה יעילה")
במציאות ישנם הרבה "סיכונים" בחוזה. אין כמעט "חוזה מושלם" שבו ניתן לדעת
בוודאות מה יהיו העלויות, ומה יהיו הרווחים.
דוגמא: אני נגר, וחתמתי על הסכם לבניית שולחן. ה"שווי" של השולחן ללקוח הוא 300 ₪.
המצבים האפשריים: א) 30% סיכוי שהעלות שלי היא 100 ₪.
ב) 50% סיכוי שהעלות שלי היא 200 ₪.
ג) 10% סיכוי שהעלות שלי היא 260 ₪.
ד) 10% סיכוי שהעלות שלי היא 440 ₪.
התוחלת היא 200 ₪. לכן כדאי לי לבצע את החוזה, בכל מחיר שבין 200 ₪ ל- 300 ₪.
אם נקבע מחיר של 220 ₪, הרי שבשלושת האפשרויות הראשונות זאת תהיה "עסקה יעילה". אומנם במצב השלישי יש ליצרן הפסד של 40 ₪ (260-220), אך מבחינה מצרפית יש רווח (השווי הוא 300 ₪, כך שיש רווח מצרפי של 40 ₪ =" 300-260).
ב"חוזה מושלם" ניתן היה להחליט כי הוא מתקיים בשלושת המצבים הראשונים, ובכל אחד מהמצבים יש מחיר שונה למוצר.
"חוזה מושלם" לא מתאפשר תמיד מכיוון:
1) קשה או יקר לצדדים לאמוד את כל הסיטואציות האפשריות.
2) במידה וישנה התניה כגון: "המחיר ישתנה לפי מחיר השוק של העץ" – יהיה קשה לבוא ולהוכיח כל פעם מהו "המחיר שוק של העץ".
לפעמים גם אין דרך לבית-המשפט לדעת את זה. כגון: "במידה ואני לא ארגיש טוב –
המחיר יעלה ב- 50%" – יהיה קשה להוכיח אם הרגשתי טוב או לא.
3) חבל לצדדים להשקיע זמן כדי למצוא את כל המצבים היעילים, עדיף לתת לבית-המשפט להחליט. בית-המשפט יגיע לתוצאה היעילה ממילא.
לכן, פרשנות החוזה היא בהתאם למה שהיינו מניחים שהצדדים היו רוצים
בסיטואציה הזו.
איזה "תרופה" ראוי לאמץ במקרה של הפרת חוזה?
1) פיצויים – האם צריך לתת "פיצויי צפייה" או "פיצויי קיום"?
"פיצויי קיום" – במידה והשווי שוק של השולחן הוא 300 ₪ (זה מה שזה שווה לי)
וסיכמנו על מחיר של 220 ₪ - במידה והנגר יפר את החוזה, הוא יצטרך להשיב את ה-
220 ₪ שקיבל (בהנחה שקיבל), ובנוסף לשלם 80 ₪ כ"פיצויי קיום" – כך שיעמיד את
הרוכש ב"שווי שוק" של השולחן – אילו החוזה היה מקוים.
במידה והמחוקק היה קובע "פיצויי קיום" אז לנגר היה כדאי להפר את החוזה, רק
בסיטואציה הרביעית (עדיף לו להפסיד 80 ₪ (300-220) - ולא 220 ₪ (440-220).
מסקנה – "פיצויי קיום" מבטיחים שהחוזה יקוים כל עוד זה יעיל לקיים אותו!
2) אכיפה – במקרה שניתן "צו אכיפה" לנגר שיבצע בכל מקרה את החוזה, הרי שהכרחנו אותו לבצע את החוזה גם בסיטואציה הרביעית, למרות שמבחינה מצרפית יצא לנו הפסד של 220 ₪.
לכן הניתוח הכלכלי טוען שתרופת ה"אכיפה" אינה תרופה יעילה!
בפס"ד "אדרס" - בית המשפט דחה את הגישה הכלכלית, השופט דב לוין אמר: "הניתוח
הכלכלי שוכח שמדובר בבני-אדם ולא ברובוטים".
לפי הנימוק המוסרי – יש לספק את השולחן, גם במחיר של "הפסד מצרפי" – כיוון
שחייבים לקיים התחייבויות.
כעקרון, אם נקבע כלל של "אכיפה", תמיד יכול הנגר לבוא ללקוח ולהגיד לו – זה שווה לך
300 ₪, כך ממני 350 ₪ ולא נקיים את החוזה (ולשניהם זה יהיה כדאי – לנגר זה לא יעלה
440 ₪).
אם אני רוצה להפר את החוזה – אני צריך לקבל את הסכמת הנפגע – ואז יהיו לנו עסקאות
יעילות!
השופט ברק טוען שגם מבחינה כלכלית עדיף אכיפה – ניתן יהיה לבצע "עסקה מתקנת" –
תוך הסכמה בין הצדדים.
הבעיה - ל"אכיפה" יש עלויות מאוד גדולות: משא-ומתן, לא בטוח שיגיעו להסכמה, לכל
אחד יש אינטרס לנפח את הסכום.
לא בטוח שהם יוכלו להגיע להסכמה – ולכן עדיין ה"אכיפה" היא התרופה הפחות יעילה!
בישראל – הכלל הוא "אכיפה", והחריג זה "פיצויים".
בארה"ב – הכלל הוא "פיצויים", והחריג זה "אכיפה".
"הטעיית הצג" – מקרים שבהם אנחנו מקבלים נתונים אשר מפריעים לנו להגיע לתשובה/החלטה הנכונה.
דוגמא: לינדה היא בחורה שמוטרדת מבעיות של אפליה ואי-צדק חברתי. היא משתתפת בהפגנות נגד אלימות וכו'. לאחר מכן – שואלים אותי מה יותר סביר: שלינדה פקידת בנק או שלינדה פקידת בנק ופעילה בתנועה פמניסטית.
מכיוון שנתנו לי את כל ההקדמה – סביר שאני אבחר בתשובה השניה, וזאת למרות שהתשובה הראשונה היא בוודאי הנכונה. התשובה השניה היא "תת-קבוצה" של התשובה הראשונה. כך שלינדה בוודאי פקידת-בנק...
"אפקט עיגון" – אנשים מושפעים ממידה שניתנה להם כשהם מתבקשים להעריך משהו.
כלומר, אנשים מתייחסים ל"עוגן" של השאלה ולא סוטים ממנו באופן משמעותי.
למשל: אם ישאלו מישהו מה הגובה של איזה שחקן כדורסל מסוים, הוא יגיד נניח 2.2 מ'. אבל אם ישאלו אותו – "האם הוא 2.4 מטר" הוא יענה שלא, ואז ישאלו: "אז כמה הוא?" – התשובה תהיה נניח 2.3 מ'. התשובה תתבסס על ה"עוגן" שבנותני השאלה.
"שנאת הפסד" – אנשים מעדיפים לעשות הרבה מאוד בשביל למנוע את האפשרות להפסיד את מה שיש להם. אנשים מעדיפים "ללכת על בטוח". לגבי "הצלת הרווחים" – אנשים יעשו פחות מאמץ. הבעיה היא "אפקט היצג".
"אפקט היצג" – אנשים לא מושפעים רק מהצורך "למנוע הפסדים" יותר מאשר "להציל רווחים", אלא גם מהדרך שבה זה מוצג בפני האנשים. ניתן יהיה להגיע לאותה התוצאה מבחינה כלכלית, אך בגלל שמציגים את זה בדרך שונה – התשובה של האנשים תהיה שונה.
במידה ויציגו את זה כ"הפסד" – אנשים רוצים להימנע מהפסד.
במידה ויציגו את זה כ"מניעת רווח" – אין לאנשים בעיה להימנע מהרווח, ולא יפעלו לצורך השגתו.
דוגמא: אם יציעו לי "הנחת מזומן" – אני יגיד שאני מעדיף תשלומים (פחות מעניין אותי לקבל "הנחה"), אבל אם יגידו לי "יש תוספת עבור תשלומים" – במקרה הזה אני יעדיף מזומן, למרות שזה בדיוק אותו הדבר! זה הכל תלוי איך מציגים לי את זה!
למשל: יגידו לי שזה עולה 100 ₪ ב- 4 תשלומים ויש "הנחה" של 10 ₪ למזומן – אני ארצה תשלומים. במידה ויגידו לי זה עולה 90 ₪, במידה ותרצה 4 תשלומים זה בתוספת של 10 ₪ - אני ארצה מזומן.
בפועל – בשני המקרים זה בדיוק אותו הדבר – 90 ₪ במזומן או 100 ₪ ב- 4 תשלומים!
"הטיה בשירות עצמי" – אנשים מעריכים את העובדות כיותר מתיישבות עם מה שנוח להם.
לאנשים יש "ביטחון עצמי" מופרז. מעריכים את המציאות ככזו המשרתת את האינטרסים שלהם.
מכיוון שאנשים חושבים שהם יותר מהממוצע, זה גורם להרבה הטיות בהחלטות שלהם, כאשר בחישוב רציונאלי-הסתברותי ניתן להגיע להחלטה אחרת.
דוגמא: שואלים אנשים האם רמת הנהיגה שלהם היא יותר טובה מהממוצע, כמו הממוצע או פחות מהממוצע. רוב האנשים יגידו שיותר טובה מהממוצע, למרות שבוודאי זה לא תמיד נכון.
דוגמא: נערך מחקר לגבי התנהגות של נאשמים בהסדרי טיעון (מציעים להם עסקה).
התגלה כי אנשים חפים מפשע מוכנים פחות להסכים להסדרי הטיעון, למרות שיש להם את אותו התוחלת, אותו הסיכוי להיות מורשעים.
אנשים רואים את המציאות בעיניים שלהם – שהם חפים מפשע.
"אפקט הזמינות" – לגבי החלטות המתקבלות במהירות, אנחנו משתמשים בערכים הקרובים אלינו, ומכללים אותם על הכלל, וזאת למרות שאין לזה שום קשר לכלל.
כגון: אם יבקשו ממני להעריך במהירות האם יש יותר מדינות בעולם שמתחילות באות י' או באות כ' – אני אענה שבאות י' – כי אני מכיר את מדינת ישראל – זה הכי זמין לי.
דוגמא: אם עברנו ליד תאונת דרכים, אז בשעה הקרובה נהיה יותר זהירים. זה האירוע שהכי זמין לנו – לכן הוא יושב לנו בראש.
אירוע שיותר זמין לנו בראש – נראה לנו כיותר מסתבר.
דוגמא: ביקשו מאנשים לרשום 4 ספרות אחרונות מהתעודת זהות שלהם. לאחר מכן אמרו להם לרשום את מס' הרופאים שלדעתם יש בארה"ב.
כל אחד רשם מספר שקרוב למס' תעודת-הזהות שלו, למרות שבוודאי אין שום קשר בין השניים.
"הנחת הרציונאליות" במשפט בכלל – ובניתוח הכלכלי בפרט
כפי שניתן לראות – אנשים לא רציונאליים ("שנאת הפסד", "הטיה בשירות עצמי", "אפקט הזמינות" וכו').
הנחת הבסיס של הניתוח הכלכלי זה שאנשים באופן ממוצע מתנהגים באופן רציונאלי.
קלמן וורסקי עשו מחקר וגילו שניתן לחזות מראש מקרים בהם אנשים נוהגים ב"חוסר רציונאליות".
ברגע שנזהה את המקרים, ניתן יהיה להשתמש בנתונים האלה לצורך קביעת ההחלטות.
"הנחת הרציונאליות" – אין הכוונה שאנשים ממקסמים רק את ה"כסף" שלהם, אלא גם "שווה כסף". כגון - "המוכנות לשלם" – כמדד לתועלת.
לעיתים "המוכנות לשלם" שונה מ"המוכנות לקבל". למשל: אם לבקבוק מים יש שווי
של 2₪, זה הסכום שאני מוכן לשלם עליו, אבל אני לא אהיה מוכן למכור אותו בסכום הזה. בשבילי הוא שווה יותר, לאחר שקניתי אותו. לאנשים יותר קשה להפסיד משהו שיש להם כבר – זה חלק מ"אפקט הבעלות וההחזקה".
דוגמא: בכיתה עשו שני ניסויים:
1) חילקו לחצי מהילדים אסימונים, ובנוסף חילקו לכל הילדים נייר שבו כתוב סכום של כסף – בין 0 ₪ ל- 2 ₪ - זה היה "מידע אישי" בלבד.
אמרו להם שהם יכולים לסחור באסימונים.
קרה בדיוק כמו שצפו – הגיעו ל"שיווי משקל של השוק" – נוצרה עקומת ביקוש ועקומת
היצע (למשל – מי שיש לו נייר ששווה 0 ₪, הסכים למכור את האסימון ב- 1 ₪ וכו').
2) נתנו למחצית (באופן אקראי) כוס קפה, ואמרו להם שהם יכולים לסחור (למכור את הקפה למישהו אחר). ההנחה היא שחצי מכוסות הקפה ימכרו, שכן בממוצע רק חצי אוהבים קפה. כלומר, אם כוס קפה שווה 1 ₪, אנחנו מצפים שחצי מהאנשים יעריכו את זה ביותר מ- 1 ₪, וחצי יעריכו בפחות מ- 1 ₪. בפועל – פחות משליש נמכרו.
מי שהיה לו קפה ביד דרש סכום יותר גבוה ממה שהוא היה מוכן לשלם, במידה ולא היה
לו קפה ביד.
דוגמא נוספת ל"אפקט הבעלות וההחזקה": אנחנו אוהבי כדורסל, וכרטיס כניסה למשחק כדורסל עולה 1,000 ₪. מכיוון שזה יקר אנחנו לא קונים כרטיס.
נניח זכינו בהגרלה בכרטיס – תיאורטית כל מי שזכה היה צריך למכור את הכרטיס, שכן אם הוא היה רוצה את זה – הוא היה קונה את זה.
בפועל – רוב האנשים אומרים – זה כבר אצלי אז אני לא אמכור אותו.
דוגמא אחרת ל"חוסר רציונאליות" של אנשים:
מה גורם לאנשים לתת אמון בועדת חקירה? הפרוצדורה לפיה הקימו את הועדה.
ברגע שהפרוצדורה בעייתית הם יתנו פחות אמון.
ערכו מחקר וגילו כי אנשים נתנו אמון בוועדה, בהתאם למסקנות של הועדה.
שאלו האם ההליך היה הוגן, לפני ואחרי המסקנות של הוועדה.
הבעיה בגישה הכלכלית
הכלכלה מניחה שאנשים הם רציונאליים ומתעלמת לחלוטין מכל מה שהזכרנו ("אפקט הבעלות" וכו').
למעשה, כל תורת הניתוח הכלכלי הנורמטיבי של המשפט "נופלת" עקב כך שאנשים לא פועלים בצורה רציונאלית!
"אסטרטגיות שיפוט" – כללי החלטה שאנשים משתמשים בהם, שנועדו למזער את הצורך בהשקעת משאבי חשיבה.
אנחנו בונים לעצמנו "כללי אצבע" – שבדר"כ מובילות אותנו להחלטות הנכונות, אך יש מצבים שזה באופן עקבי מוביל אותנו להחלטות לא נכונות.
כגון: בנושא ה"בעלות" –
סיבות הגיוניות שנעריך את מה שבבעלותו בשווי גבוה יותר:
1) בגלל שזה הגיע אליי וזה אצלי, זה אומר שאני מעריך את זה בשווי שיותר מהשווי בשוק (אחרת לא הייתי קונה את זה).
2) התרגלתי לזה כבר – להרגל יש "שווי" מסוים עבורי.
אבל ישנם מצבים שאנחנו מעריכים את זה ביותר, ממה שזה באמת שווה עבורנו – גם במקרים שאין לזה שום היגיון (כמו בדוגמא של כוסות הקפה).
דוגמא: לפי ה"תיאורמה של קוז" נניח בית-המשפט נתן למישהו את ה"זכות על הרעש" – היית מצפה שלאחר מכן יהיה "סחר", כיוון שמחצית מהמקרים, בית המשפט נתן את זה לצד הלא-נכון. בפועל – אין שום מסחר. מי שקיבל את הזכות זה נשאר אצלו!
"אפקט הבעלות" זה חלק מ"אפקט הסטטוס-קוו".
דוגמא ל"סטטוס קוו": אנשים רוצים להישאר באותה רמה שהם היו קודם. אם למשל ירדה להם רמת ההכנסה, הם ירצו לעלות חזרה לאותה רמה שהייתה להם, למרות שמלכתחילה אם לא היה להם את אותה ההכנסה הם היו מסתדרים.
בגלל "אפקט הסטטוס קוו" לאנשים יש "שנאת הפסד".
מודל "שנאת הסיכון" – התועלת של האנשים נגזרת מכמות הנכסים שיש ברשותם, בקצב הולך ופוחת. התועלת השולית מכל שקל הולכת ופוחתת.
אנשים מנסים למקסם את תוחלת התועלת שלהם.
למשל: אם יגידו לי שיש סיכוי של 50% שאני מקבל 1,000 ₪ וסיכוי של 50% שאני מקבל 3,000 ₪, או לחילופין אני יכול לקבל 2,000 ₪ בטוח – אני בוודאי ארצה את ה- 2,000 ₪.
למרות שהתוחלת הכספית בשני המקרים היא זהה (2,000 ₪), "תוחלת התועלת" במקרה הראשון נמוכה יותר, כיוון שה- 1,000 ₪ הנוסף (בין 2,000 ל- 3,000 ₪) שווה לי פחות מ- 1,000 ₪ הקודם (בין 1,000 ל- 2,000 ₪).
דוגמא: אם אומרים לך שאתה צריך לשלם 1,000 ₪ זה יגרום לך לסבל.
אם יגידו לך שאתה צריך לשלם 2,000 ₪ זה יגרום לך לסבל יותר גדול, אבל בוודאי שלא פי 2, אלא הרבה יותר נמוך (נגיד פי 1.5 מהמקרה הראשון).
הסבל לגבי ה- 1,000 הראשון, גדול מהסבל שלגבי ה- 1,000 השני.
דוגמא: אם יציעו לאדם להרוויח 100 ₪ או להפסיד 100 ₪ באותו הסיכוי, למרות שתוחלת הכסף היא אפס – הוא ידחה את ההצעה, כיוון שהנזק שלו מהפסד של 100, גבוה מהתועלת שלו מרווח של 100.
"חשבונאות מנטלית" – אנשים מתייחסים לרווח והפסד בהקשר של עסקה מסוימת, ולכן יבדקו את הרווח/הפסד ביחס לעסקה, ולא את מכלול הדברים.
דוגמא: יגידו לאנשים שמוכרים ליד הבית שלהם את החולצה ב- 100 ₪, אבל אם הם יסעו 10 דקות הם יוכלו לקנות את אותה החולצה ב- 40 ₪ - אנשים יעדיפו לנסוע 10 דקות.
אבל אם מישהו ירצה לקנות אוטו ב- 50,000 ₪ ויגידו לו שניתן לקנות את אותו האוטו ב- 60 ₪ פחות אם הוא יסע 10 דקות – הוא לא יסע!
למרות שזה בדיוק אותם 60 ₪ עבור נסיעה של 10 דקות – אנחנו מפרשים את הסכום הזה לפי היקף העסקה, ולא כשווי של 10 דקות נסיעה.
טברסקי וכהנא דיברו על "פונקציית הערך" – אנשים מתנהגים אחרת בין מה שנתפס בעיניהם כרווח לבין מה שנתפס בעיניהם כהפסד, אפילו אם אין הבדל אמיתי בין הדברים.
ביטוחים
ברור לכל אדם רציונאלי שתוחלת ההכנסות שלו מביטוח תהיה יותר נמוכה מההוצאות שלו.
כלומר, בממוצע ישלם יותר לחברת הביטוח, מאשר יקבל ממנה.
אז מדוע אנשים עושים ביטוח? בגלל "שנאת הסיכון". אנשים מעדיפים סכום וודאי יותר נמוך, מאשר להיות בסיכון וחשיפה.
זה נובע מכך שאומנם "תוחלת הכסף" בביטוח נמוכה יותר, אך "תוחלת התועלת" גבוהה יותר.
טברסקי וכהנא אמרו שצריכים לעשות "מודל" מיוחד לבעיית ה"סטטוס קוו" של האנשים ("שנאת ההפסד").
לצורת ההתנהגות של האנשים ("שנאת הסיכון") יש השפעה ישירה על המשפט.
למשל – בדיני נזיקין ההנחה היא שאם עשו לי נזק יתנו לי פיצוי. הנחה זו אינה נכונה. פיצוי בגובה הנזק אינו מספיק עבורי.
ה"תוחלת תועלת" של גרימת הנזק גבוהה מ"תוחלת הנזק".
יש לאנשים "סבל"/נזק/צער גם על עצם הקיום של הנזק עצמו.
למשל: אם גנבו לי את האוטו וחברת הביטוח נתנה לי פיצוי מלא על השווי שלו, עדיין יהיה לי צער וסבל.
"שנאת ההפסד" גורמת לנו לרצות למנוע נזקים שכאלה.
דוגמא: אם יש לי סיכוי של 1% להפסיד 1,000 ₪, הניתוח הכלכלי שאני מוכן לקבל כל סכום מעל 10 ₪, בכדי שיהיה לי את הסיכוי הזה. אבל זה בפועל לא נכון! במקרה של אנשים "שונאי הפסד" ה"תוחלת תועלת" שלהם במקרה הזה היא יותר מ- 10 ₪.
מסקנה – הפיצוי בדיני הנזיקין צריך להיות בסכום גבוה מ"תוחלת הנזק".
הנוסחה של "לרנד-הנד" – הנוסחה אומרת שהמבחן להתרשלות (דיני נזיקין) הוא האם עלות מניעת הנזק גדולה מתוחלת הנזק. במידה ועלות מניעת הנזק גדולה מהתוחלת – אין התרשלות.
הרציונאל – לא רוצים שאנשים ינקטו בזהירות יתר.
זה מתאים לפס"ד של השופט ברק בנוגע לבדיקת ה- CT.
אם למשל עלות הבדיקה היא 5,000 ₪ ותוחלת הנזק היא 4,000 ₪ - במידה והרופא לא שלח לבדיקה אנחנו לא נטען להתרשלות.
הבעיה – אם טענו שאנשים "שונאי סיכון", אז אולי לא צריך להשתמש בתוחלת הנזק, אלא בסכום גבוה יותר. אולי גם במקרים שעלות מניעת הנזק גדולה מהתוחלת נרצה שיבצעו בדיקות?
"הטיה נגד אי-שוויון" – אנשים לא אוהבים לשתף פעולה עם מה שנתפס בענייהם כלא-הוגן ולא שוויוני.
דוגמא: אנחנו משחקים מול אדם שאיננו מכירים. כללי המשחק הם – אותו אדם (המציע) צריך להציע לנו סכום כסף בין 0 ל- 10 ₪. מצד שני, אנחנו כותבים בפתק מהו הסכום המינימאלי שאנחנו מוכנים לקבל. במידה והסכום שאנחנו כתבנו הוא נמוך או שווה לסכום שהציעו לו – אני אקבל את מה שהציעו לי, והמציע יקבל את היתרה.
במידה והסכום שכתבנו גבוה ממה שהוצע לנו – אף אחד לא יקבל כלום.
למשל: אני כתבתי 1 ₪ והמציע כתב 3 ₪ - הוא יקבל 7 ₪ ואני 3 ₪.
במידה ואני כתבתי 4 ₪ והמציע כתב 3 ₪ - אף אחד מאיתנו לא יקבל.
מבחינת "תורת המשחקים" עדיף לי לכתוב אפס – ככה אני אקבל את מה שיציע לי, החלופה האחרת היא לא לקבל כלום.
אנשים אומרים: "אם הוא לא יציע לי חצי-חצי – אני מעדיף לא להרוויח כלום". אנשים לא אוהבים לשתף פעולה, כשזה נראה להם לא הוגן.
"חקר האושר" – חוסר היכולת של אנשים להעריך את יכולתם להסתגל למצבים חדשים.
כגון: אנשים חושבים שאם הם יזכו בלוטו אז חייהם יהיו מאושרים או טובים יותר.
כגון: אנשים חושבים שאם הם יאבדו אדם קרוב הם לעולם לא יוכלו להשתקם.
כאשר האירוע הרע או הטוב מתרחשים הוא גורם להשפעה מהותית על האושר, אבל לפרק זמן מאוד מוגבל. מהר מאוד מתרגלים לזה – ושוב לא מאושרים.
כגון: אדם חושב שאם יהיה לו בית גדול יפטרו כל בעיותיו. בסופו של דבר הוא קונה בית כזה, ומתרגל אליו – ושוב הוא לא מאושר – חסר לו משהו אחר.
לחוסר היכולת של אנשים להעריך את היכולת להסתגל עשויה להיות השפעה מהותית על המשפט.
דוגמא: אדם שנקטעה לו רגל וצריך לתת לו פיצוי. מהו השווי הכספי עבורו של הרגל הקטועה?
אם נשאל אותו לפני שקטעו לו – הוא יהיה מוכן לשלם סכום עצום של כסף – רק שלא יקטעו לו את הרגל. אם נשאל אותו לאחר שקטעו לו, כמה הוא מוכן לשלם כדי שיחזירו לו את הרגל, הוא כבר התרגל למצב החדש, הוא מוכן לשלם הרבה פחות מהמחיר שלפני הקטיעה.
למשפט אין פתרון מתי צריך לבדוק את שווי הקטיעה – לפני הקטיעה או אחרי.
בגלל כל הבעיות שתיארנו עד עכשיו ("חוסר הרציונאליות" של האנשים) – יש ביקורת קשה מאוד על החלק הנורמטיבי של המשפט הכלכלי.
אין לניתוח-הכלכלי תשובה אמיתית לבעיות האלו.
"פערי-מידע" – לצד אחד בעסקה יש מידע שאין לצד השני.
קיימות שתי בעיות בנושא "פערי המידע":
1) בחירה שלילית – זה בהתאם למאמרו של גור'ג אקלרוף – הוא מתאר איך שוק יכול לקרוס עקב "בחירה שלילית".
בעיית הבחירה השלילית מתארת סיטואציה שבה צד אחד להתקשרות לא יודע את איכות
התמונה בצד השני – עקב כך מציע הצעה לפי הממוצע – דבר שגורם לעזיבתם של לקוחות
טובים את השוק – וכניסתם של לקוחות רעים לשוק, וכך-הלאה עד לקריסת השוק.
דוגמא למקרה של "בחירה שלילית": אם יש לי רכב שנוסע 1,000 ק"מ בשנה, ולמישהו
אחר יש רכב שנוסע 50,000 ק"מ בשנה – חברת הביטוח לא מבדילה בינינו.
כעקרון, היינו מצפים שתגבה ממני סכום יותר נמוך, וממי שנוסע הרבה סכום יותר גבוה,
אבל בגלל שהחברה לא יודעת מראש מי זהיר ומי לא – היא תאלץ לגבות סכום אחיד.
מה שיקרה – האנשים הזהירים יספסדו את המסוכנים, ואז הזהירים יחליטו שזה לא כדאי
להם (עדיף להם לקחת על עצמם את הסיכון במחיר פרמיה שכזה), ומצד שני למסוכנים זה
יהיה מאוד כדאי ואז הם בוודאי ירצו לבטח יותר את הרכב.
תהליך זה יגרום, שמצד אחד הזהירים לא יבטחו, ומצד שני הסוכנים יבטחו יותר – ואז
חברת הביטוח תאלץ לעלות את המחיר – ואז יותר אנשים זהירים לא יבטחו – וככה
התופעה הזו רק תגדל.
דבר שכזה יכול להוביל לקריסה מוחלטת של השוק. זה נקרא "בחירה שלילית".
דוגמא: נניח ישנם 5 סוגים מבחינת ה"איכות" של מכוניות משומשות, כמפורט להלן:
|
שווי לקונה |
שווי למוכר |
מצב הרכב |
|
6 |
4 |
מעולה |
|
4.5 |
3 |
טוב |
|
3 |
2 |
בינוני |
|
1.5 |
1 |
רע |
|
0 |
0 |
לימון/גרוטאה |
בהנחה שיש בשוק 20% מכל אחד מהסוגים של המכוניות. בעולם של "חוסר מידע", כאשר
הקונה לא יכול להעריך מה ה"איכות" האמיתית של הרכב, אז הוא יעריך את הרכב
בהתאם לתוחלת של הטבלה, כלומר 3 ₪. סכום זה הינו השווי לקונה של רכב ממוצע, וזה
הסכום שהוא יהיה מוכן לשלם.
במקרה זה המוכר של הרכב המעולה, לא יסכים למכור במחיר הזה (המוכר יודע את מצב
הרכב, ואילו הקונה לא יודע). כלומר, המכוניות המעולות יצאו מהשוק, ואז מבין המכוניות
שימכרו – התוחלת לשווי לקונה תרד ל- 2.25 ₪, ואז המכוניות הטובות לא ימכרו – וכך
הלאה, עד לקריסה מוחלטת של השוק.
ב"פערי מידע" מדובר שאחד הצדדים יודע מה המצב של הרכב, והצד השני לא יודע.
כאשר שני הצדדים לא יודעים – לא נוצרת לנו בעיה (לא יוציאו מהשוק את הרכבים
המעולים וכך הלאה).
פתרונות אפשריים:
א) תשלום למומחה (מכון בדיקה) כדי שיגיד לי מה ה"איכות" של הרכב, ואז ניתן יהיה
להציל את השוק. הפתרון אפשרי כל עוד המחיר של המומחה נמוך. במידה
והמחיר שלו הוא 2 ₪, למשל – זה עלויות בלתי-אפשריות.
ב) לחייב את הצדדים לגלות בחוזה את מצבו האמיתי של הרכב. במידה ושיקר (הפרת
חוזה) ניתן יהיה לקבל סעדים בבית-המשפט.
בעיה – נניח לאחר חודש הלך המנוע, יהיה קשה להוכיח שזה עקב המצב של הרכב
לפני הרכישה (לא ניתן להוכיח שהמוכר ידע).
החובה להצהיר בחוזה, רלוונטי בעניין של בביטוחי חיים – הצהרת בריאות. חברת
הביטוח יכולה באמצעות "ויתור על סודיות" לברר בקופת-החולים את המצב
הבריאותי האמיתי של המבוטח.
חוזים אחידים –
לחוזה האחיד יש שתי מטרות מבחינה הספק:
א) עלויות עסקה נמוכות. במידה והיה צריך לכתוב "חוזה" עבור כל לקוח בנפרד, מדובר היה ב"עלויות עסקה" שלא היו מאפשרות לפעול.
ב) הספק רוצה שהתנאים יקבעו בדרג הבכיר בארגון, ולא שכל עובד זוטר יוכל לנסח חוזה.
הסיבה לקביעה כי "תנאי מקפח" בחוזה אחיד יבוטל, בעוד "תנאי מקפח" בחוזה
רגיל לא יבוטל – זה לכאורה בגלל "פערי הכוחות" בין הצדדים. יש ספק חזק
שיכול להכתיב תנאים. הרעיון הזה לפי הניתוח הכלכלי "לא מחזיק מים".
דוגמא: נניח שלפני הכנסת ה"תנאים המקפחים" - העלות לספק 50 ₪ והשווי
לקונה 100 ₪. בהנחה שלספק באמת יש "כוח" שהוא יכול ליצור התניה כפי שהוא
רוצה, נבחן שתי אפשרויות:
א) במקרה שה"תנאי" שהוכנס ע"י הספק מעלה את השווי של הספק, ביותר מאשר מוריד את השווי ללקוח - הספק הכניס התניה שמורידה את השווי ללקוח ב- 5 ₪ (כלומר, ללקוח זה שווה עכשיו רק 95 ₪ ולא 100 ₪), ולספק זה מעלה את הערך ב- 10 ₪ (כלומר, העלות לספק עכשיו היא 40 ₪, במקום 50 ₪). הספק יכניס את התנאי, בכל מקרה – גם בחוזה רגיל (לא כתנאי מקפח) כיוון שהרווח שלו עולה מ- 50 ₪ ל- 55 ₪. אם ככה זאת לא תניה מקפחת.
ב) במקרה שה"תנאי" שהוכנס ע"י הספק מעלה את השווי של הספק, פחות מאשר יורד השווי ללקוח – הספק הכניס התניה שמורידה את השווי ללקוח ב- 12 ₪ (כלומר, ללקוח זה שווה עכשיו רק 88 ₪, במקום 100 ₪), ולספק זה מעלה את הערך ב- 6 ₪ (כלומר, העלות לספק עכשיו היא 44 ₪, במקום 50 ₪). זה לא תנאי יעיל. צדדים לחוזה רגיל לא היו מוכנים להכניס אותו, ולכן גם הספק לא יכניס אותו, כיוון שהרווח שלו ירד מ- 50 ₪ ל- 44 ₪. אם ככה זאת גם לא תניה מקפחת.
הבעיה ב"חוזה אחיד" אינה הבעיה שמצטיירת בעייני המשפטנים (הכוח של
הספק). הבעיה היא – "פערי מידע".
הבעיה היא שאף אחד לא קורא את החוזה, וגם אם קוראים לא באמת מבינים את
ההתניות שבו.
במידה ולא נפקח על ההתניות שהקוראים לא קונים – יהיה לספק כדאי להכניס התניות שכאלה. אם הקונים יודעים שתמיד מרמים אותם – אז הקונה יוריד את השווי של המוצר עבורו, ואז זה יגרום לספק להגביר את ההתניות הגרועות (כדי לעלות את הרווח) – דבר שיגרור עוד יותר את הפחד של הקונים – וכך השוק יקרוס. למעשה מדובר בבעיה של "בחירה שלילית".
כאשר הלקוח יודע שיש מי שמגן עליו – במידה והספק יכניס "תנאי מקפח" ניתן יהיה לבטל אותו – אז הוא לא יצטרך להוריד את השווי של המוצר, וכך נציל את השוק.
פס"ד "קשת – ניקוי יבש" – החברה ביקשה לאשר את החוזה האחיד שלה. בחוזה היה תנאי שאם יגרם נזק לבגדים ניתן יהיה לקבל פיצוי של עד פי 15 מהסכום ששולם. כמו כן, החברה אמרה שתציע לכל לקוח שירצה לשלם סכום נוסף בכדי לבטח כך שניתן יהיה לקבל פיצוי מלא (במידה והבגד שווה יותר מפי 15 מהסכום ששולם). בית המשפט קבע שזה "תנאי מקפח", ואמר שרבים מהלקוחות הם פשוטי-עם שלא יבינו את המשמעות של הביטוח, ועקב ההתניה הזו לא יקבלו פיצוי מלא על הנזקים שלהם.
הניתוח הכלכלי של ה"תנאי": נניח שיש סיכוי ש- 1 ל- 100 כביסות יהיה נזק. בהנחה שמחיר הניקוי 100 ₪. סכום הפיצוי שהיא תצטרך לשלם הוא 1,500 ₪, כלומר היא תצטרך להוסיף לכל לקוח סכום של 15 ₪ בגין הנזק (1%*1,500).
כלומר, המחיר יעלה ל- 115 ₪.
נניח שמחיר הבגד של "פשוטי העם" הוא 1,500 ₪, ושל ה"עשירים" הוא 6,000 ₪. במקרה זה העשירים יהיו מוכנים לשלם ביטוח, במחיר של 45 ₪. כלומר, פשוטי העם ישלמו 115 ₪, והעשירים 160 ₪.
במידה ונבטל את ההתניה (כלומר, החברה תצטרך לשלם פיצוי מלא בגין הנזק), אז החברה צריכה לגבות מחיר אחיד. היא תגבה נניח מחיר של 137.5 ₪ (בהנחה שחצי הם "פשוטי עם" וחצי "עשירים"). במקרה הזה, העניים "יסבסדו" את העשירים ואז זה לא יהיה להם כדאי, ויהיו פחות "פשוטי עם". מצד שני, לעשירים זה יהיה יותר כדאי ואז הם יביאו יותר בגדים לניקוי – מצב זה יגביר את הבעיה, שכן החברה תדע את זה ותעלה את המחיר. כלומר, יש לנו בעיה של "בחירה שלילית".
פתרונות אפשריים לבעיית ה"בחירה השלילית":
1) "כפיית ביטוח"- נניח ומחייבים אותי לרכוש ביטוח, גם אם אני נורא זהיר.
במקרה זה לא תהיה לנו בעיה שהלקוחות הזהירים יצאו מהשוק ויגרמו
לקריסתו.
2) לאפשר הפלייה – למשל: לעניין ביטוח רכב, בין מי שגר בקומה ראשונה (קל
לגנוב את מפתחות הרכב), לבין מי שגר בקומה רביעית (יותר קשה לגנוב את
מפתחות הרכב).
בפס"ד "עבדאללה" – טענו כי חברות הביטוח מפלות ערבים. אם הן באמת היו
מפלות עקב גזענות, היינו מצפים שרק חברה אחת תעשה את זה, ולא כולם.
כנראה ההפליה מוצדקת – מבחינה סטטיסטית הם עושים יותר תאונות, למשל.
3) איתות – מנגנון שבאמצעותו אדם מעביר לצד השני מידע על האיכויות שלו.
למשל: אם מוכר רכב מציע לקונה אחריות לחצי שנה – זה "איתות" שהרכב
במצב טוב. למה עושים רק לחצי שנה? כי לאחר מכן השפעת הנהג על הרכב היא
גבוהה ועלולה להיווצר בעיה של "סיכון מוסרי".
דוגמא: "תואר אקדמי" זה סוג של איתות. כאשר מגיעים למעביד הוא יודע
שלמי שיש תואר אקדמי יש יכולת למידה גבוהה יותר.
2) סיכון מוסרי – סוגים של ביטוח או כל הסדר המעביר סיכונים מצד אחד לצד השני, יוצרים תמריץ למבוטח להיזהר פחות.
למשל: אם הרכב שלי מבוטח בביטוח מקיף – אז לא אכפת לי שיגנבו אותו, כך שאין לי
שום סיבה לנקוט באמצעים שיקטינו את הסיכון לגניבתו.
דוגמא לבעיה: רכב ששוויו 100,000 ₪. ניתן להקטין את הסיכוי לגניבה מ- 3% ל- 2%
בעלות של 500 ₪. הורדת הסיכון שווה 1,000 ₪, אבל במידה ואני מבוטח בביטוח מלא –
אין לי סיבה לשלם 500 ₪ ולהפחית את הסיכון.
המבטחים יודעים את התופעה הזו – ולכן הם חייבים לעלות את מחיר הרכב, כך שמי
שמפסיד בסופו של דבר זה המבוטח, שישלם פרמיה יותר גבוהה.
כאשר מדוברים באמצעים שניתן לקנות אותו ולפקח עליהם – ניתן לפתור את הבעיה ע"י
כך שהחברה תכריח לקנות ותפקח שקנית את האמצעי. הבעיה היא שישנם אמצעים שלא
ניתן לקנות, וקשה להוכיח האם הם ננקטו או לא, כגון: צורת הנהיגה שלי, איך אני מחנה
את האוטו וכו'. חברת הביטוח יודעת שהיא לא יכולה לפקח על זה – ולכן היא לא לוקחת
בחשבון שאני אבצע את זה.
התופעה גורמת לעליית הפרמיות, ואז חלק מהמובטחים יעדיפו לא לעשות ביטוח.
ה"סיכון המוסרי" זאת הסיבה לכך שאין ביטוח נגד "סיכונים עסקיים" – אם הייתי
מגיע למצב של כמעט פשיטת רגל, לא הייתה לי בעיה להמר כיוון שהייתי יודע שיש לי
ביטוח שיכסה.
פתרונות אפשריים לבעיית ה"סיכון המוסרי":
1) פיקוח – למשל: לבדוק אם אכן יש לך אימבולייזר. הבעיה – יש לזה עלויות עסקה
גבוהות.
2) פיקוח בדיעבד – למשל: החוזה יקבע שאם התאונה נגרמה עקב התנהגות מסוכנת – זה לא יזכה בפיצויים.
3) השתתפות עצמית – ברגע שיש לי השתתפות עצמית מינימאלית אני אנקט באמצעי זהירות שעלותם עבורי אפסית, אבל הם יעילית (כגון: נעילת הרכב, הפעלת האזעקה וכו'). אם הייתי מקבל פיצוי מלא לא היה לי אינטרס גם לעשות את זה.
דוגמא: אם ההשתתפות העצמית היא 1,000 ₪ ויש סיכוי של 2% שהרכב יגנב, אני
אסכים לנקוט אמצעי זהירות שיעלו לי עד 20 ₪.
ככל שההשתתפות העצמית נמוכה יותר – כך הפרמיה לחברת הביטוח תהיה גבוהה
יותר!
4) ביטוח קולקטיבי – לאסוף מס' אנשים ולעשות "ביטוח עצמי" – כך שאם יקרה לי נזק שאר האנשים בקבוצה יכסו לי אותו. במקרה זה כאשר אנחנו חברים – אני לא ארצה לפגוע אחד בשני – וזה יפתור את בעיית המוסריות וגם יוזיל את עלויות הביטוח.
התיאוריה של "בנטאם"
בנטאם טוען שלכל אדם יש "תועלת" שהיא ה"מדד לאושר שלו".
החברה כולה צריכה למקסם את התועלות של כל האנשים שבה.
הרווחה החברתית היא סיכום התועלות של כל אחד מהפרטיים בחברה.
בנטאם לא מדבר על כסף, אלא על "תועלות".
למשל: אם יתנו לי 100,000 ₪ התועלת שלי מזה היא 100.
ואם יתנו לי 200,000 ₪ התועלת שלי מזה היא 150 (תועלת שולית פוחתת).
הביקורות:
1) תיאוריה זו מתעלמת מנושא ה"שוויון".
למשל: אם ניקח שתי חברות שיש בכל אחת מהן רק שני אנשים. בחברה הראשונה – לאדם
אחד יש תועלת של אפס, ולשני תועלת של 1,000, ואילו בחברה השנייה יש שני אנשים עם
תועלת של 500, לפי בנטאם – שתי החברות זהות.
2) אי-אפשר להשוות תועלות בצורה שכזו, שכן לא ניתן להעריך כמה שווה לי כל תועלת.
למשל: אין שום דרך להשוות את התועלת שלי מקפה, לתועלת של מישהו אחר מקפה.
בכדי לבצע "סיכום תועלות", כפי שבנטאם מציע, זה צריך להיות לפי אותו "סולם ערכים",
אבל זה לא מעשי.
לפי "פארטו" – אי-אפשר להשוות תועלות בין שני אנשים שונים, וגם לא להגיד בכמה התועלת שלי יותר גבוהה משלו. האפשרות היחידה היא להגיד באיזה מצב יותר טוב לי – במצב א' או במצב ב' (ולא ב"כמה" – אלא רק באיזה מצב יש תועלת יותר גבוהה).
לפי "פארטו" – כל שינוי שמביא להרעה במצב של אדם מסוים לא יכול להיחשב לעולם כשיפור, כי לא נוכל להעריך האם ההרעה נמוכה מהשיפור וכו'!
רק במצב של "זה נהנה וזה אינו חסר" – זה יחשב לשיפור!
דוגמא: ברגע שמכרתי לך רכב יש "שיפור פארטו" כי אחרת העסקה לא הייתה מתבצעת. למוכר עדיף לקבל כסף במקום רכב, ולקונה עדיף לקבל רכב במקום כסף.
"אופטימום פארטו" – היעילות לפי פארטו היא במצב שבו לא ניתן יותר לערוך "שיפורי פארטו".
פארטו נשמע הגיוני – כיוון שכולם מרוויחים – ואין שום מפסידים.
הבעיה ב"פארטו" שאין לו תשובה להרבה מקרים שבהם יש שיפור עצום הכרוך בנזק מועט.
למשל: אם נגרע מהאושר של אדם מסוים מעט מאוד, וזה יגרום לשיפור של האושר של כל האנשים בעולם בהרבה – לפי פארטו זה לא נחשב לשיפור, כיוון שיש מישהו שהרענו את מצבו.
לקלדור ואיקס יש פתרון לזה.
שיפור "קלדור איקס" – שינוי חלוקתי יחשב לשיפור, אם המרוויחים מהשינוי – מרוויחים יותר מאשר המפסידים מהשינוי.
לפי "קלדור איקס" – במידה והמרוויחים מהשינוי היו יכולים לפצות את המפסידים, ועדיין להישאר ברווח – יש לנו שיפור.
דוגמא להבדל בין "קלדור איקס" ל"בנטאם": אם ניקח 100 ₪ מאדם עשיר ונעביר אותו לאדם עני, לפי "בנטאם" יהיה לנו שיפור כי התועלת של העני מהכסף היא יותר גבוהה מהתועלת של העשיר מהכסף.
בנטאם לא מדבר במונחים כספיים – אלא רק במונחים של "תועלת"!
לעומת זאת, לפי "קלדור-איקס" – הכל הוא במונחים כספיים. מכיוון שהעברנו בדיוק את אותו הסכום – לפי "קלדור איקס" לא יהיה לנו שום שינוי.
"קלדור איקס" בא לפתור לנו את בעיית המדידה של בנטאם – מדידה במונחים כספיים.
הבעיה ב"קלדור-איקס" היא שבחברה שיש בה לאדם אחד עושר של אפס ₪ (במונחי כספיים) ואדם שני עם עושר של מיליון ₪ היא זהה לחברה שבה לשני אנשים יש עושר של 500,000 ₪.
ברור כי במונחי תועלת החברה השנייה עדיפה. אם היינו צריכים לבוא ולגור באחת החברות – אנחנו נבחר בחברה השנייה.
ריצ'רד פוזנר אומר – אנחנו צריכים כחברה למקסם את הערכים הכספיים של כל חברינו.
אם האושר שלי גדל כתוצאה מכך שאני קיבלתי כוס קפה, ישאלו אותי בכמה אני מעריך את זה – וזה העושר (בכסף) שבו הגדלנו את העושר המצרפי של החברה.
למשל: אם העברת לי כוס קפה – האם יש גידול בעושר המצרפי? זה תלוי כמה כל אחד מאיתנו מעריך (בכסף) את הכוס קפה.
מבחינת פוזנר מעניין בכמה כסף אני מעריך את השינוי. יכול להיות שהתועלת שלי מהכוס קפה היא מאוד גדולה, אבל מבחינה כספית אני מעריך את זה במעט כסף.
פוזנר דוגל בשימוש ב"קלדור איקס".
למשל: לפי התפיסה התועלתנית של בנטאם מותר לענות אדם עינוי, במידה ו- 100,000 איש יצפו וזה ויהנו מזה.
לפי הקריטריון של מקסום העושר, עפ"י פוזנר – זה בלתי-אפשרי, כיוון שישאלו את אותו אדם כמה הוא מוכן לקבל בשביל שיענו אותו – ואין סכום שכזה.
כלומר, הקריטריון של מיקסום העושר אינו מתיישב עם התפיסה ה"תועלתנית".
הגישה הרכה
צריך לשקול הן את "מיקסום העושר", והן את "חלוקת העושר" (שיקולי צדק).
מה שחשוב זה גם "גודל העוגה" וגם חלוקתה.
ההנחה היא שאם נגדיל את ה"עוגה" ונחלק אותה בצורה שווה – נגיע לחברה שהיא יותר טובה גם מבחינה "תועלתנית".
סטיב שבל ולואיס קפלוד כתבו שהמשפט הפרטי צריך לעסוק רק בהגדלת העוגה, ולא בחלוקת העושר. חלוקת העושר צריכה להתבצע ע"י דיני המיסים.
שאר המשפט, דיני נזיקין, דיני עבודה וכו' – עלולים לעשות טעות לגבי חלוקת העושר. דיני מיסים – אין טעויות. יש העברה של כספים מעשירים לעניים.
גם אם למשל ננסה לגרום לעשירים לשלם יותר דרך דיני עבודה (תוך הנחה שהמעבידים עשירים יותר מהעובדים), הרי שהעשירים יראו את זה כסוג של מס. מיסוי יפגע כמה שפחות בשאר הדברים.
לדוגמא: אם אני אשקול לעבוד שעות נוספות. אני ארוויח יותר ואז אני עלול ליפול הן על דיני מיסים, והן על דיני נזיקין (עבודה רבה יותר, עלולה לגרום לנזקים גדולים יותר וכו').
יש לצמצמם את הפגיעה דרך דיני הנזיקין, ולפגוע רק באמצעות דיני מיסים.
לפי שבל וקפלוד – אם יש לי כלל שממקסם את העושר, וכלל נוסף שממקסם פחות את העושר ועוסק גם בחלוקה – יש לפעול לפי הכלל הראשון. את החלוקה נשאיר לדיני המיסים.
כלומר, המשפט הפרטי צריך לעסוק אך ורק במיקסום העושר!