מבחן בית –קורס בחירה זכויות אזרח ואנשים עם מוגבלות

שאלה ראשונה

על המקרה שלפנינו, חל חוק חינוך מיוחד, תשמ"ח –1988 (להלן: "החוק").

חוק זה הינו חוק שיישומו הלכה למעשה החל בשנת 1992. חוק זה מגן מחד, על אינטרס ההורים וזכות הילד לחינוך מיוחד לפי צרכיו האישיים, במקרה שההורים סבורים כי ילדם זקוק לכך; מאידך, מגן חוק זה על הורים, שבניגוד לרשות המקומית, אינם חושבים כי ילדם זקוק לחינוך מיוחד, וזאת באמצעות מערכת של ועדת השמה.

כללי

ועדת ההשמה הינה גוף סטטוטורי (סע' 5 לחוק) שהצורך בו בולט בעיקר במקרים גבוליים, כמו במקרה שלפנינו, שאז מתאפשר אבחון המקרה בצורה טובה יותר. ועדה זו קובעת את זכאותו של הילד החריג לחינוך מיוחד, אולם קביעותיה אלו הן בגדר המלצה בלבד לרשות המקומית –אין היא יכולה לחייב את הרשות המקומית בקיום המלצותיה משום שאלו גוררות אחריהן משמעויות כספיות נרחבות ולא תמיד יש לרשות המקומית את היכולת והתקציב ולמלא אחריהן.

פנייה לוועדת ההשמה יכול שתיעשה ע"י הורה, מוסד חינוך מוכר, רשות חינוך מקומית, ארגון ציבורי ( ראה סעיף 8 לחוק, כלומר פנייתה של המורה, הנתמכת בהמלצת הפסיכולוגית מטעם השירות הפסיכולוגי של העירייה, לוועדת ההשמה הינו לגיטימי בהחלט. אולם, בפנייתה לוועדת השמה על בית הספר למלא שאלון לגבי הילד החריג - מה שלא נאמר כי נעשה במקרה שלנו.

אנתח את המקרה משני היבטים, הראשון –לפיו ההורים אינם מעונינים כי בנם ייכנס למסגרת חינוך מיוחד; השני –לפיו ההורים כן מעונינים כי בנם ייכנס למסגרת של חינוך מיוחד.

בהיבט הראשון

אף שהלשון הפורמלית של החוק היא שיש רשות בעלת סמכות להחליט, נהוג כי ההורים מעורבים בתהליך עוד לפני ועדת ההשמה –אמנם כשבוע לפני קבלת הזימון המורה קראה את ההורים לשיחה ויידעה אותם בדבר מצבו של בנם, אולם יידוע זה נעשה בשלב מאוחר משום שכל נושא קביעת מועד דיון בועדת ההשמה היה כבר במהלך מואץ, ובעצם, יידוע ההורים בשלב מאוחר גורם לאיבוד האפקטיביות שיש בידי ההורים בכדי לפעול למען שיפורו הלימודי –התנהגותי –חברתי של בנם, על מנת שלא יגיע למצב בו יופנה לוועדת השמה. לא היה כאן ניסיון כנה מצד בית הספר לשלב את ההורים ולערב אותם במצב בנם על מנת שיפעלו לשיפורו.

ברשויות בעלות מדיניות פתוחה ושיתופית ישנה מגמת שילוב ההורים בהליכי טרום וועדת השמה ומדיניות זו מצביעה על כך כי נהוג כי מועד וועדת ההשמה נקבע במשותף עם ההורים, אולם במקרה זה הודעת הזימון לוועדה נקבעה על ידי הועדה בלבד ונשלחה להורים בדואר.

כאשר ועדת ההשמה באה לבחון האם הילד נכנס לגדרי החריג, עליה להעבירו אבחון אצל פסיכולוג חינוכי מומחה –מן האירוע לא ברור האם פסיכולוגית העירייה היא פסיכולוגית חינוכית מומחית ובכל מקרה פסיכולוגית זו לא איבחנה את הילד אלא רק צפתה בו. בכל מקרה–ההורים זכאים להגיש חוו"ד נגדית לחוו"ד של הפסיכולוג עליו מסתמכת וועדת ההשמה.

בדיון וועדת ההשמה להורים יש זכות טיעון וייצוג מלאה, הם רשאים לעיין בכל המסמכים המונחים בפני וועדת ההשמה ורצוי כי הם יהיו משתתפים פעילים בדיון וכי זכות השימוע לא תהיה פורמלית בלבד (סע' 9(ב) לחוק). זכות השימוע הינה זכות חשובה מאד, והיא נועדה ליצור שיתוף של ההורים בבניית תכנית לימודים אישית לילד, IEP.

הדיון בוועדה ייערך על גבי פרוטוקול, והחלטות הוועדה צריכות להיות מנומקות ולהורים יש זכות לקבלן, אלא אם כן מטעמים מיוחדים תחליט הוועדה כי אין להביא את הנימוקים לידי ההורים ואז יהיה רשאי לעיין בהם פסיכולוג חינוכי, רופא או עו"ס מטעם הורים (סע' 9(ג), 9(ד) לחוק).

סעיף 7(ב) לחוק נותן עדיפות להשמת ילד שאובחן כחריג במוסד חינוך מוכר שאינו מוסד לחינוך מיוחד, היינו ועלפי הגדרת "מוסד חינוך מיוחד" בסעיף 1 לחוק, השמת הילד בכיתה רגילה תוך מתן עזרה מוגברת ע"י מטפלת, מורה "אישית" בכיתה רגילה וכדומה –במקרה שלנו עדכנה המורה את ההורים כי הכוונה להשימו בכיתת טיפול מיוחד שעל פי החוק מוגדרת כ"מוסד לחינוך מיוחד" וזאת לפני שנעשו מאמצים לשלבו בכיתה הרגילה.

על החלטה של וועדת ההשמה ניתן לערור תוך 21 יום מיום קבלת החלטת ועדת ההשמה (סע' 13 לחוק). ובפס"ד דוראני, שהוא פס"ד מנחה בכל הקשור לזכויות הורים וילדים בחינוך המיוחד, נקבע כי ועדת ערר צריכה לזמן את הורים והיא לא יכולה לקבוע דברים מעבר למה שקבעה ועדת ההשמה, כמו כן נקבע כי מי שישב בועדת ההשמה לא יישב בועדת הערר.

בהיבט השני

במידה וההורים יחליטו כי אכן יש צורך כי ילדם ילך לחינוך מיוחד, יש לבחון את האפשרות לשלבו כבר כעת, במחצית השנה, בכיתת חינוך מיוחד או לתגברו במורה אישית בכיתת חינוך רגיל .
במקרה שהילד לא נופל לתוך גדרי ועדת ההשמה ולא זכאי לקבל חינוך מיוחד, ישנן מסגרות לא סטטוטורית דרך משרד החינוך המקצות משאבים, כמו הוראה מתקנת, לילדים הזכאים לכך .
ראוי להדגיש שוב כי גם אם הועדה תחליט כי יש לשלוח את הילד למסגרת מיוחדת, לא ניתן לכפות על הרשות המקומית לעשות זאת, בעיקר בתנאים של חוסר תקציב.

שאלה שניה

כעו"ד בארגון זכויות לאנשים עם מוגבלות שמדיניותו המוצהרת מתנגדת להעברת אנשים למוסד, אייעץ להורים הרוצים להעביר למוסד את בתם בת ה- 23 הסובלת מפיגור בדרגה בינונית, כי לאור העובדה שמשרד העבודה והרווחה מוכן לספק להם פתרון מוסדי רק בעוד שנה לפחות, הרי שקיים מענה אחר ההולם יותר את צרכיה של ילדתם והוא דיור בקהילה.

החוק החל כאן הוא חוק שיוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, התשנ"ח - 1998, חוק זה מטרתו להגן על כבודו וחירותו של אדם עם מוגבלות, ולעגן את זכותו להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים, וכן לתת מענה הולם לצרכיו המיוחדים באופן שיאפשר לו לחיות את חייו בעצמאות מרבית, בפרטיות ובכבוד, תוך מיצוי מלוא יכולתו (סע' 2). מטרה זו היא אמירה מאד חזקה הקובעת בעצם חובה לספק לאנשים עם צרכים מיוחדים את צורכיהם.

נושא הדיור בקהילה איננו מעוגן כיום בצורה חזקה בחוק, אולם קיימת הצעת חוק משנת 1999 ולפיה "אדם עם מוגבלות זכאי לגור בקהילה" (סעיף 41), בנוסף אדם עם מוגבלות שהינו בעל צרכים מיוחדים בתחום הדיור בשל מוגבלותו, זכאי לסיוע הכולל הלוואות, דיור ציבורי, השתתפות בשכ"ד וכד', מן המדינה למימוש זכותו לגור בקהילה (סעיף 42).

בעבר היה מקובל לשלוח מוגבלים למוסדות אולם הרחקתם מהבית גרמה לכך שלפני כ- 10 שנים החלו תביעות הורים להקמת "מוסדות" קרוב לבית - דיור קהילתי. דרישת ההורים למוסדות, כיום, נובעת בעיקר מכך שההורים לא מודעים לאפשרות של דיור קהילתי המארגן דירות לילדים בסמוך לדירת הוריהם.

נטיית משרד העבודה היא לשכן בדיור קהילתי מפגרים בדרגה קלה, אולם הצעת החוק קובעת כי "אדם עם מוגבלות זכאי לדיור בקהילה" היינו, אם נירה סובלת מפיגור בדרגה בינונית, ולפי מבחן התפקוד היא מסוגלת להשתלב בחברה, עומדת בפני ההורים אפשרות להצטרף או להקים קבוצת תמיכה של הורים הנתקלים באותה בעייה, על מנת להזיז דברים למעלה (בכנסת, או במשרד העבודה והרווחה) ולפעול לשילוב ילדם בחברה.

יש לפעול רבות למען קידום הדיור הקהילתי, הן מבחינת דעת קהל, שכנים, ולהגביר את המודעות בקרב הציבור כי דיור קהילתי הוא לא מוסד. בעבר "דיור קהילתי" פורש כמוסד, אולם כיום פס"ד רן קובע כי למושג בית אין מודל אחד וכי יש לפרש מושגים והוראות שבחוק לאור תכליתו ומטרתו של החוק, וייתכן שלמושג זהה יינתן פירוש שונה בחוקים שונים.

המדינה מכירה בחובתה לסייע למי שאינו מסוגל לדאוג לרווחתו בעצמו ע"י מתן "דמי החזקה" ואלו משמשים להפעלת דירת חוסים. כיום, דירת חוסים עד מעל 6 חוסים דורשה אישור שימוש חורג, אולם ככל שהמאבק הציבורי יגדל, ביהמ"ש ייטה להכיר בדירות חוסים כדירות לכל דבר ועלויות החזקת דירות אלו יקטנו.

אפשרות אחרת היא לתקוף את אי מתן דיור בקהילה לנירה ע"י פגיעה בשוויון, פס"ד אמריקאי בשם OLMSTEADקבע כי אפליה מתבטאת גם בכך שמונעים מן המפגרים לגור בקהילה.

מאבק כזה של ההורים יזרז את העברת הצעת החוק בכנסת, דבר שיאפשר מתן דיור בקהילה לנירה, או לחילופין להגדיל את הסיוע הניתן להורים ולאפשר לנירה להישאר בבית הוריה.

אפשרות אחרת היא כמובן אפשרות פרטית, אם ביכולתם של ההורים לממן לנירה דיור חלופי.

שאלה שלישית

התפיסה הרווחת ביחסי עו"ד לקוח היא התפיסה כי עורך הדין צריך לייצג את טובתו של הלקוח. במקרים אזרחיים רגילים שעוסקים בעניינים כספיים וכד' אין בעיה לעורך הדין ליטול עמדה מסויימת. אולם במצב בו עורך הדין נדרש לייצג לקוח המוגבל בנפשו או בשכלו מתעוררות מספר דילמות:

* ייצוג של פרט משליך גם על קבוצה, ישנו מתח בין התפיסה הליברלית לפיה עו"ד צריך לייצג את לקוחו בנאמנות ובין התפיסה שדוגלת בשלום הציבור ובצרכיו של הציבור. בייצוג אדם מוגבל, ייתכן כי רצונו של המוגבל סותר את התפיסה הציבורית וייתכן כי מה שהמוגבל חושב לנכון אינו מה שנכון בעיני הציבור.

*בעיות בתקשורת בין עוה"ד ללקוח, והאם עוה"ד יכול להבין את כוונתו ומטרתו של הלקוח.

* האם הלקוח מסוגל להבין את המשמעויות המשפטיות הנובעות מההליכים והדרכים המשפטיות בהם עוה"ד חושב לנקוט.

* התנגשות בין רצונו של הלקוח לבין טובתו.

*מידת האחריות של עוה"ד גדולה יותר.

* מידת השיתוף עם הלקוח קטנה יותר.

*חשוב מאד שעוה"ד ייפגש עם הלקוח ולא יפרש את רצון הוריו כרצון הלקוח. חשוב לברר מי הלקוח - ההורים או המוגבל.