• סוגיות מיוחדות בהצהרות הון, הנחיות, טיפים, הוראות, הסברים מפורטים, התא המשפחתי, הלוואות ומתנות ממשפחה/חברים ועוד... 
    להרצאה מוקלטת מלאה – לחץ כאן

  • הרצאה מוקלטת ומצגת מקיפה בנושא פעילות עסקית - עצמאי או חברה ?


    לצפייה – 
    לחץ כאן

  • הרצאה מוקלטת ומצגת מקיפה בנושא מיסוי הכנסות בחו"ל (Relocation),  חידושי פסיקה וחקיקה, הכללים החדשים מיום 1.1.2018

    לצפייה - לחץ כאן

  • המהפכה הגדולה במיסוי הנדל"ן ומיסוי הכנסות מהשכרה למגורים ולדירות נופש בשנה האחרונה

    לצפייה בהרצאה המוקלטת ובמצגת המקיפה – לחץ כאן

true
דף הביתמדורים מקצועייםסטודנטים למשפטיםמשפט וחברהסיכומי פסיקה דמוקרטיה וטרור

סיכומי פסיקה - דמוקרטיה וטרור

16.07.2005

בג"ץ 5100/94 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נג(4) 817.

תקציר מקוצר: בג"ץ קבע כי במהלך חקירה של חשוד בפעילות אלימה נגד המדינה השב"כ אינו מוסמך לנקוט אמצעי לחץ פיסיים. בג"ץ פסל את השימוש בשיטות עינויים שונות כגון "טלטול", החזקה בתנוחת "שאבח" ו"כריעת צפרדע". כן נקבע כי סייג "הצורך" שבחוק העונשין אינו מהווה מקור סמכות לשימוש בשיטות חקירה אלה, אף כי אם יוחלט להעמיד לדין חוקר בשל שימוש בהן, סייג זה עשוי לעמוד לו אם נסיבות המקרה יקיימו את דרישות הסייג. נקבע כי חקירה סבירה היא חקירה ללא עינויים, ללא יחס אכזרי או בלתי אנושי כלפי הנחקר, וללא יחס משפיל כלפיו.

עתירה נגד השימוש שעשה שירות הביטחון הכללי (השב"כ) באמצעים פיזיים בחקירת חשודים בביצוע עבירות כנגד ביטחון המדינה.

הרקע לעתירה: השב"כ פעל לפי מסקנות ועדת לנדוי (ועדת חקירה ממלכתית) שקבעה כי ניתן להפעיל "לחץ פיזי מתון" במקרים מסוימים בהם יש צורך דחוף בהשגת מידע מפי הנחקרים בכדי להציל חיי אדם ("פצצה מתקתקת"). לפי קביעות הועדה נוסח נוהל שקבע מהם האמצעים בהם השתמש השב"כ, באלו תנאים מותר להשתמש בהם ומי הדרג הרשאי לאשר שימוש באמצעים השונים. בין האמצעים האלו היו, לטעת העותרים, טלטולים (ניעור בחוזקה של פלג הגוף העליון של הנחקר קדימה ואחורה, פעמים אחדות, בצורה הגורמת לצוואר ולראש להיטלטל ולהתנדנד במהירות. אמצעי חמור זה אף גרם למותו של אסיר, שלטענת המדינה אירע עקב סיבוך רפואי נדיר), תנוחת ה"שבאח" (הנחקר כבול בידיו מאחורי גבו, ישוב על כיסא קטן ונמוך. מושב הכסא משופע קדימה כלפי מטה ידו האחת של הנחקר כבולה לאחור מתחת למסעד הכיסא. ידו האחרת כבולה מעליו. על ראש הנחקר מולבש שק אטום, המגיע עד לכתפיו. בחדר מושמעת מוסיקה חזקה), מניעת שינה ממושכת והידוק יתר של האזיקים.

העותרים: ארגוני זכויות אדם ונחקרים, טענו נגד השימוש באמצעי החקירה הפיזיים (="עינויים)" עצמם ונגד העובדה שהשימוש באמצעים אלו נעשה ללא הסמכה מפורשת של השב"כ לכך בחוק.

המדינה טענה כי השב"כ פועל מכוח סמכותה הכללית של הממשלה וכדי להציל חיי אדם – בהתאם לחוק הפלילי בישראל.

בית המשפט קבע: לפי הדין ניתנה לחוקרי השב"כ סמכות כשל שוטרים לבצע חקירה לעניין עבירות כנגד בטחון המדינה. לגבי השימוש באמצעי חקירה פיזיים נקבע כי חקירה סבירה היא חקירה ללא עינויים, ללא יחס אכזרי או בלתי אנושי כלפי הנחקר, וללא יחס משפיל כלפיו. חל איסור על שימוש "באמצעים ברוטליים ובלתי אנושיים" במהלך החקירה. נקבע כי מסקנה זו עולה בקנה אחד עם המשפט הבינלאומי האוסר על שימוש בעינויים וב"יחס אכזרי ולא אנושי". כן נקבע כי איסורים אלה הם "מוחלטים" אין להם "חריגים", ואין בהם איזונים וכי שימוש באלימות בחקירה עשוי להטיל על החוקר אחריות פלילית ומשמעתית.

לעומת זאת נקבע כי חקירה סבירה יכולה לגרום לחוסר נוחות, דוגמת חוסר שינה, אך כי יש להתיר זאת רק כאשר חוסר הנוחות נובע מצרכי החקירה.

ביהמ"ש קבע על כן שהשימוש בשיטות כמו ה"טלטולים", תנוחת ה"שבאח", כיסוי הראש בשק אטום, השמעת מוסיקה חזקה, הידוק היתר של האזיקים וכו' פסול. לחוקרי השב"כ יש סמכות לחקור אך ורק באותם אמצעים הנתונים בידי המשטרה.

לגבי הקושי שמעוררת החלטה זו למאבק בטרור, כתב נשיא ביהמ"ש העליון אהרון ברק:

"לא פעם נלחמת הדמוקרטיה כאשר אחת מידיה קשורה לאחור. חרף זאת, ידה של הדמוקרטיה על העליונה, שכן שמירה על שלטון החוק והכרה בחירויות הפרט, מהוות מרכיב חשוב בתפישת בטחונה. בסופו של יום, הן מחזקות את רוחה ואת כוחה ומאפשרות לה להתגבר על קשייה. עם זאת תיתכן עמדה הגורסת שהקשיים הבטחוניים הם רבים מדי, וכי נדרשת הסמכה לנקיטה באמצעים פיזיים במהלך החקירה. אם אמנם כך יוחלט...ההכרעה... צריכה להיעשות על ידי הרשות המחוקקת, המייצגת את העם. כאן צריכים להישקל השיקולים השונים. כאן צריך להתנהל הדיון הנוקב. כאן יכולה להתקבל החקיקה הנדרשת, ובלבד, כמובן, שחוק הפוגע בחירותו של הנחקר יהיה "הולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש" (סעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו).".

עדכון: עד היום לא נחקק חוק כאמור.

בג"ץ 2056/04 מועצת הכפר בית סוריק ואח' נ' ממשלת ישראל, דינים עליון סח 157.

תקציר מקוצר: בג"ץ קיבל עתירה נגד צווי תפיסה של שטחי מקרקעין בגדה, מצפון-מערב לירושלים, שהוציא מפקד כוחות צה''ל באזור לשם הקמתה של גדר ההפרדה, וקבע כי יש לבטל את תוואי הגדר באותו אזור. נקבע כי במבחן המידתיות, המתבסס על המשפט הבינלאומי ההומניטרי ועל המשפט המינהלי הישראלי, ברוב המקרים שאליהם התייחסה העתירה הנזק לתושבים המקומיים אינו עומד ביחס ראוי לתועלת הביטחונית הצומחת מהקמת הגדר בתוואי נשוא העתירה. בג"ץ קבע עם זאת, בניגוד לעמדת העותרים, שהטעם לעצם הקמת הגדר הוא ביטחוני ולא מדיני.

עתירה זו הוגשה על-ידי מספר כפרים פלסטינים ועל-ידי תושבים המתגוררים בהם. היא תוקפת את חוקיותם של צווי תפיסה שהוציא מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה והשומרון, התופסים קרקעות על מנת להקים עליהן את גדר ההפרדה.

השאלות המשפטיות: השאלה הראשונה היא שאלת הסמכות להקים את הגדר באזור יהודה ושומרון, והשאלה השנייה היא האם התוואי שנבחר לשם הקמתה הוא מידתי (כלומר, האם התוואי מאזן כהלכה בין צרכי הביטחון לבין הפגיעה בתושבים המקומיים, בהנחה כי יש סמכות להקים את הגדר).

ביהמ"ש פסק: בשאלה הראשונה, היא שאלת הסמכות, בית המשפט ציין כי שאלה זו הינה מורכבת ורבת פנים, והיא לא זכתה לביטוי מלא בטיעוני הצדדים. בית המשפט קבע כי טעמים פוליטיים ומדיניים להקמת הגדר לא היו עולים בקנה אחד עם המשפט הבינלאומי, אך דחה את טענת העותרים לפיה אלה הטעמים שהוליכו להקמתה. נפסק כי לא נמצא מקום להתערב בעמדת המשיבים לפיה מדובר בגדר שהיעדים להקמתה הם יעדים ביטחוניים, שלשם השגתם ניתן לתפוס גם קרקעות באזור יהודה ושומרון. יחד עם זאת, גם אם לא נסתרה הסמכות להקים את הגדר, עדיין קיימת חובה לאזן בין צרכי הביטחון לבין הזכויות והאינטרסים של האוכלוסייה המקומית העלולה להיפגע כתוצאה מהקמתה. זוהי השאלה השנייה, שאלת המידתיות, בה נערך עיקר הדיון בפסק הדין. החובה לנהוג במידתיות חלה הן מכוח המשפט הבינלאומי והן מכוח המשפט המינהלי הישראלי. מהותה של המידתיות בענייננו היא איזון ראוי בין צרכי הביטחון לבין הפגיעה שפוגעת הגדר באוכלוסייה המקומית.

נפסק כי המשיבים לא הפעילו את שיקול דעתם באופן מידתי כנדרש. לצד שיקולי הביטחון החשובים, יש להתחשב בכך כי הגדר פוגעת בחייהם של שלושים וחמישה אלף תושבים מקומיים. אלפי דונמים נתפסים על-ידי תוואי הגדר, ועשרות אלפי דונמים מנותקים מבעליהם. משטר הרישוי המתוכנן במקום, שיאפשר גישה לאדמות בכפוף לתנאים מגבילים, אינו יכול להפחית באופן משמעותי את הפגיעה. בנוסף, מרקם החיים הכולל באזור נפגע. לכן, האיזון בין צרכי הביטחון לבין צרכי התושבים אינו ראוי. נפסק כי על המפקד הצבאי לצמצם את היקף הפגיעה בתושבים המקומיים (גם אם לא ניתן למנוע אותה לחלוטין) לגבי רוב התוואי שנדון בעתירה.

בשורה התחתונה: בית המשפט פסק כי דין העתירה להתקבל לגבי שישה צווים, וכי אלה בטלים לאור אי מידתיות (אדמות הכפר בית דקו). עוד נקבע כי דין העתירה להידחות לגבי צו אחד (העובר ליד היישוב מכבים בחלקו המערבי של התוואי). לגבי צו נוסף המתייחס לתוואי הגדר ליד היישוב הר אדר, הוא הוחזר לעיון המשיבים, לשם בחינתו על פי העקרונות המנותחים בפסק הדין.

בג"ץ 7015/02 עג'ורי נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פ"ד נו(6) 352.

תקציר מקוצר: שאלת תיחום המגורים וחוקיותה, ביהמ"ש נדרש לשאלות אלו, ופסק כי השיקול המכריע צריך להיות המידתיות!!!

המפקד הצבאי של כוחות צבא ההגנה לישראל באזור יהודה והשומרון הוציא "צו תיחום מקום מגורים". על-פי הוראות הצו נדרשו שלושת העותרים (להלן – העותרים), תושבי אזור יהודה והשומרון, להתגורר בשנתיים הקרובות באזור חבל עזה.

השאלה המשפטית: האם היה המפקד הצבאי מוסמך להוציא צו תיחום מקום מגורים? האם הפעיל המפקד את שיקול-דעתו כדין?

בעקבות ועדת שרים בה הוחלט כי תתאפשר העברתם של בני משפחה של מתאבדים או מפגעים קשים ושולחיהם מאזור יהודה והשומרון לאזור חבל עזה. המפקד הצבאי של כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון תיקן את הצו בדבר הוראות הביטחון בהתאם להחלטת ועדת השרים.

העותרים: נחתם נגדם צו לתיחום מגורים לאזור חבל עזה, למשך שנתיים.

לטענת המשיבים, יש בתיחום מקום מגורי העותרים כדי למנוע סכנה מהם וכדי להרתיע אחרים מביצוע פעולות טרור קשות. העותרים ערערו על הצווים בפני ועדת הערעורים, הוועדות החליטו להמליץ בפני המשיב לאשר את תוקף הצווים.

ביהמ"ש פסק: בצד הכללים של המשפט הבינלאומי החלים בענייננו, כל חייל ישראלי נושא עמו בתרמילו הן את כללי המשפט הבינלאומי והן את כללי היסוד של המשפט המנהלי הישראלי הנוגעים לעניין, כגון כללי הצדק הטבעי. תנאי הכרחי לכך שניתן יהא לתחם את מקום מגוריו של אדם על פי סעיף 78 לאמנת ג'נבה הרביעית הינו, כי מאותו אדם עצמו נשקפת סכנה, וכי תיחום מקום המגורים יסייע בהסרתו של סיכון זה. נמצא, כי ביסוד הפעלת שיקול הדעת בדבר תיחום המגורים מונח השיקול הבא למנוע סכנה מהאדם שאת מגוריו מבקשים לתחם. אין לתחום מקום מגורים של אדם תמים שממנו עצמו לא נשקפת כל סכנה, אך משום שתיחום מקום מגוריו יביא להרתעתם של אחרים. כמו כן, אין לתחום מקום מגורים של מי שאינו תמים ופעל פעולות הפוגעות בביטחון, כאשר בנסיבות העניין שוב לא נשקפת ממנו כל סכנה. מסקנה זו מתחייבת מתפיסתה של אמנת ג'נבה הרביעית, הרואה באמצעים של מעצר ותיחום מקום מגורים כאמצעים החמורים והחריפים ביותר שהמעצמה הכובשת יכולה לנקוט כלפי תושבים מוגנים. על כן יש לנקוט בהם רק במצבים חריגים ויוצאי דופן בלבד.

מהי רמת הסיכון הנובעת מהאדם שאת מקום מגוריו מבקשים לתחם, ומהי מידת הסתברותה?

לא די בסיכון של מה בכך. לאור אופיו המיוחד של אמצעי זה ניתן לנקוט בו בדרך כלל רק אם קיימות ראיות מנהליות - שגם אם אינן קבילות בבית משפט - הרי הן ברורות ומשכנעות, שאם לא יינקט האמצעי של תיחום מקום מגורים, קיימת אפשרות סבירה כי תהא נשקפת ממנו סכנה ממשית לפגיעה בביטחון האזור.

כמו השימוש בכל אמצעי אחר, גם לגבי השימוש באמצעי של תיחום מקום מגורים צריך לנקוט במידתיות. נדרש קשר של התאמה בין המטרה של מניעת סיכון מהאדם שמקום מגוריו תוחם לבין הסיכון הנובע ממנו אם לא יינקט כלפיו אמצעי זה. נדרש כי האמצעי הננקט פגיעתו תהא פחותה; וכן נדרש כי בדרך כלל האמצעי של תיחום מקום המגורים יעמוד ביחס ראוי לתועלת הצומחת ממנו בהבטחת ביטחון האזור.

המפקד הצבאי אינו רשאי, אפוא, לנקוט בצעד של תיחום מקום המגורים בשל טעמים של הרתעה כללית בלבד. עם זאת, כאשר בשל מסוכנותו של אדם תיחום המגורים מוצדק הוא, והשאלה היא אך אם לעשות שימוש בסמכות זו, אין כל פגם בכך שהמפקד הצבאי ישקול גם שיקולים של הרתעת הרבים

בשורה התחתונה: לא היה מקום לתחום את מקום מגוריו של העותר מס' 2. אמת, עותר זה היה מודע לפעילותו החבלנית החמורה של אחיו. בכך בלבד לא די כדי לתחם את מקום מגוריו הוא. הפעולות האקטיביות שבהן נקט, בסיוע לאחיו, נופלות מרמת הסיכון הנדרשת על פי הוראותיה של סעיף 78 לאמנת ג'נבה הרביעית ולהוראות הצו המתקן. אין בהתנהגותו שלו אותה מעורבות היוצרת סיכון ממשי לביטחון האזור, המאפשרת תיחום מקום מגוריו.

עתירותיהם של 2 העותרים האחרים נדחו, לאחר שנמצא כי הם מהווים סיכון ביטחוני, לאחר

שסייעו, ברמה כזו או אחרת, למחבל בן משפחתם.

דנ"פ 7048/97 פלונים נ' שר הביטחון, פ"ד נד(1) 721.

תקציר מקוצר: אזרחים לבנונים שנחשדו כקשורים בארגונים צבאיים שיעים בלבנון בעיקר החיזבאללה נחטפו על ידי צה"ל מלבנון, תכליתה המרכזית של החטיפה הייתה שחרורו של הנווט השבוי רון ארד, החטופים הלבנונים הועמדו ברובם לדין בגין השתייכות לארגונים עוינים, הורשעו בדין ונידונו לתקופות שונות של מאסר בפועל. לאחר ריצוי העונש הם לא שוחררו מכליאתם.

השאלות המשפטיות: האם מוסמך שר הביטחון להוציא צו מעצר מינהלי כאשר הטעם היחיד להוצאתו הינו שחרורם של שבויים ונעדרים מקרב כוחות הביטחון, ללא סיכון ספציפי מהעצורים עצמם? שנית, האם שיקול דעתו של שר הביטחון הופעל כדין?

טוב זה הפסק דין הכי ארוך בעולם... לכו פשוט תקראו את הרציו (שגם הוא 6 עמודים...) אני אצרף אותו...

עמ"מ 5652/00 עובייד ואח' נ' שר הביטחון, פ"ד נה(4) 913.

המערערים: שיח' עבד אל כרים עובייד ומוסטפא דיב מרעי דיראני – אזרחים לבנוניים המוחזקים בישראל זה שנים במעצר מינהלי, על-פי צווים המוצאים נגדם על-ידי שר הביטחון בהתאם לחוק המעצרים.

למה הם מערערים? בעבר, טענה המדינה כי מעצרם של המערערים נדרש "מטעמי בטחון המדינה" בהיותם "קלפי מיקוח" חיוניים ואילו את בקשתה לאישור מעצרם של המערערים בפעם הזאת סמכה המדינה על הטענה כי המשך מעצרם דרוש בשל הסיכון שכל אחד משניהם טומן לביטחון המדינה אם ישוחרר ממעצרו ויורשה לחזור לפעילותו בלבנון. ולכן מחד ניתן לומר שהמדינה הפיקה לקחים מפס"ד פלונים וכעת היא מפנימה ופשוט משנה את סיבת המעצר ומנגד הערעור נובע מכך שהם לא מהווים איום ביטחוני אלא זה רק תירוץ.

אישור צו להארכת מעצר לעולם טעון דיון חדש בצדקת המעצר, והחובה לקיים דיון חדש כזה מוטלת על נשיא בית-המשפט המחוזי לא רק כשהמעצר הקודם היה מכוח צו מקורי שאושר, אלא גם אם היה מכוח צו הארכה אושר על-ידיו, משמעות הדבר היא כי שמבקשים לאשר את המשך מעצר על-פי הצווים החדשים צריך גם לדון בצדקת הצווים. דיון זה לא היה הנשיא חייב לקיים לאלתר, אלא יכול לקיימו במועד מאוחר יותר.

הצווים המאוחרים שאושרו על-ידי נשיא בית-המשפט המחוזי אושרו לאחר שהתקיים לגביהם דיון חדש כמצוות החוק. קיומם של צווי מעצר תקפים אינו מתקן את הפגם שבהחזקת המערערים במעצר ללא צו כדין עד לתחילתם של הצווים החדשים, אך הוא מבטל את תוצאת הפגם.

ערעור על החלטה בהליך של מעצר מינהלי עליו לבחון את צדקת המעצר גופו הן על יסוד החומר שהיה לפני הנשיא והן לאור עובדות נוספות המובאות לפניה, לרבות עובדות שנתחדשו לאחר מתן ההחלטה המקורית. הדיון בערעור על החלטה לאשר מעצר מינהלי מהווה, למעשה, "דיון מחדש" בצו המעצר.

בשורה התחתונה: ביהמ"ש, לאור המידע שהונח לפניו ולאור התקופה בה ניתן פסק הדין, רואה כי שחרורם של המערערים עלול לסכן את ביטחון המדינה ולכן המשך מעצרם מוצדק.

בג"ץ 4764/04 עמותת רופאים לזכויות אדם נ' מפקד כוחות צה"ל בעזה, דינים עליון סח 20.

תקציר מקוצר: בג"ץ קבע כי בהתאם למשפט ההומנטרי הבינלאומי ולעקרונות המשפט המינהלי הישראלי, על המפקד הצבאי לנקוט אמצעים ממשיים בשטח שיצמצמו ככל שניתן את הפגיעה בתושבים במהלך פעילות לחימתית בסביבתם, ובתוכם היערכות בעוד מועד לקראת מחסור בציוד רפואי, במים ובמזון, בלי להתחשב בסיוע אפשרי של גורמים חיצוניים. בג"ץ קיבל את טענת הצבא שתנועת האמבולנסים מרפיח ואליה התנהלה כראוי, שהעברת הפצועים לא הותנתה במסירת פרטיהם, ושהמקרה שעליו נודע של ירי על אמבולנס היה יחיד וחריג. בעניין קבורת גופות ההרוגים הפלסטינים קבע בג"ץ, לעומת זאת, כי לא די היה בהעברת הגופות לבית החולים, וחובתו של המשיב היא לאפשר קבורה מכובדת, שבמקרה הנדון התאפשרה רק לאחר הגשת העתירה. בעניין הירי על המפגינים הורה בג"ץ לעותרים להמתין לתוצאות התחקיר הצבאי.

ייחודה של התביעה: היא כי היא נידונה בזמן אמת, העותרים והמשיבים מעבירים לביהמ"ש דיווחים מהשטח וברק מציין כי בניגוד לעתירות אחרות הקובעות מה הייתה הרשות צריכה לעשות כאן יש לביהמ"ש הזדמנות לדון "בזמן אמת" בעתירה ולהשפיע על העתיד.

השאלה המשפטית: המקיימת ישראל חובות הומניטאריות שונות המוטלות עליה על פי המשפט הבינלאומי ההומניטארי, בעת פעולות הלחימה המבוצעות ברפיח.

העותרים: ארבעה ארגוני זכויות אדם. הם מצביעים על שורה של פגיעות באוכלוסיה המקומית ברפיח בעקבות פעילות הלחימה של הצבא. ודורשים כי בג"צ יורה לצבא לאפשר כניסה של אמבולנסים וצוותי סיוע רפואי ללא תיאום אם מנהלת תיאום וקישור, הדרישות שלהם די ארוכות אבל זהו הלך הדברים...

צה"ל מצידו מדגיש כי זהו עודנו שטח לחימה, והביקורת של ביהמ"ש צריכה להיות זהירה ביותר. המשיב מדגיש כי צה"ל פועל על מנת להקטין את נזקי האוכלוסייה, אולם המחבלים פועלים מתוכה מה שמקשה על התנהלות הדברים.

ביהמ"ש פסק: כרגיל- חייל נושא בתיקו גם את הוראות המשב"ל גם את הוראות המשפט המנהלי וגם כללי צדק וכו' וכו' – מסכן החייל לא כבד לו? ההוראה הבסיסית של המשפט הבינלאומי ההומניטארי החלה בעת פעולות הלחימה הינה כי התושבים המקומיים זכאים בכל הנסיבות ליחס של דרך-ארץ לגופם, לכבודם, לזכויותיהם המשפחתיות, לאמונתם ולפולחנם, לנימוסיהם ולמנהגיהם. היחס אליהם יהא תמיד אנושי והם יוגנו במיוחד מפני כל מעשי אלימות או איומי אלימות.

אין לפגוע בחייו או בכבודו כאדם, ועל כבודו כאדם יש להגן. חובה בסיסית זו אינה מוחלטת. היא כפופה לאותם אמצעי פיקוח וביטחון שיהיו דרושים כתוצאה מהמלחמה. אמצעים אלה אסור להם לפגוע בליבת הזכויות ועליהם להיות מידתיים.

חובתו של המפקד הצבאי על פי הכלל הבסיסי היא כפולה. ראשית, עליו להימנע מפעולות אשר פוגעות בתושבים המקומיים. זוהי חובתו ה"שלילית"; שנית, עליו לעשות פעולות הנדרשות כדין המבטיחות כי התושבים המקומיים לא יפגעו. זו חובתו ה"חיובית" הכוללת אספקת מזון ותרופות, ורפואה. ניתן לבדוק כי אכן המשלוחים מיועדים לצרכים הומניטרים. בפסק הדין נבחנים חסרים של מים, חשמל, מזון (וחלב), פינוי פצועים, קבורת מתים (ברק מציין כי שמירה על הכבוד לא רק בחיי התושבים אלא גם במותם) כניסת רופאים (כאן ביהמ"ש אינו מסכים לכניסת רופאים ישראלים מחשש לחטיפתם).

בשורה התחתונה: שני הצדדים באו אל סיפוקם, גם העותרים וגם המשיבים- כל הבעיות נפתרו וכעת מה שנותר זה לרוץ יד ביד לעבר השקיעה...

הוסף למועדפים

דרוגים

דרג

תגובות גולשים

שלח תגובה