ביטוח לאומי לא יאמץ אוטומטית את שומות מס הכנסה

ביטוח לאומי לא יאמץ אוטומטית את שומות מס הכנסה

רמי אריה, עו"ד רו"ח

הסכם פשרה בין נישום לבין פקיד השומה, אינו מהווה סוף פסוק, לטענות הנישום לעניין חיובו על ידי רשות אחרת, לרבות על ידי המוסד לביטוח לאומי. לכל עוסק במדינה יש זכות לטיעון, לשימוע, לקבלת הנמקה מפורטת של הרשות השלטונית, לשקיפות, לעיון, להגינות ולתיעוד בטרם יוכרע בענייננו. זאת למרות חזקת תקינות הפעולה השלטונית.

 בפסק דין ארוך ומפורט של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו בעניין אוניברסיטת בר אילן (ב"ל 6497-08-16, אוניברסיטת בר אילן נ' המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 24.2.2019), נדונו כל זכויות הנישום כנגד פעולות רשויות השלטון, במיוחד ובעיקר על בסיס התקדימים והפסיקה שדנה בזכויות אלו, בהקשר לחיובי מיסוי.

לאחר דיונים וערעורים הגיעה אוניברסיטת בר אילן להסכם פשרה עם פקיד השומה בדבר החיוב במס שיוטל בגין נסיעות לחו"ל שמימנה האוניברסיטה לחברי הסגל שלה. בהסכם הפשרה נקבע כי חלק מחיוב המס ייעשה בדרך של שווי שכר – שווי נסיעות, בלי שהאוניברסיטה מוותרת על טענתה כי מדובר בתאום שהוא בגין הוצאות עודפות.

נציין כי שומות פקיד השומה בוססו על מדגם של 50 נסיעות לחו"ל של אנשי סגל מתוך 1,000 נסיעות המתבצעות בשנה בלבד.

המוסד לביטוח לאומי אימץ אוטומטית את הסכם הפשרה ואת שומות המס שיצאו על פיו, וחייב את האוניברסיטה בשומות דמי ביטוח, בגין שווי הנסיעות שיוחס לעובדים, לפי הסכם הפשרה.

האוניברסיטה ערערה על שומות דמי הביטוח לביה"ד לעבודה. לטענתה, הסכמי הפשרה, אינם משקפים עובדות ונתונים כספיים מוחלטים אלא סיכויים וסיכונים כפי שהוערכו ע"י הצדדים ושיקולי יעילות וחסכון במשאבים. המוסד לביטוח לאומי בחר לאמץ את קביעות מס ההכנסה על אף התנגדותה, "זאת ללא תשתית עובדתית המצדיקה קביעה זו, ללא הפעלת שיקול דעת מטעמו, תחילה בהתאם לסכומים שנקבעו בשומות הניכויים הרלוונטיות ובהמשך בהתאם לסכומים שנקבעו בהסכמי הפשרה".

האוניברסיטה הבהירה, כי לא ויתרה במסגרת הסכמי הפשרה על טענותיה כנגד שומות הניכויים, לפיהם מדובר בהוצאות עודפות ולא בשכר עבודה. על כן, לא היה כל בסיס לחייבה בהפרשי דמי ביטוח בגינם.

בעניין גדות (דב"ע (ארצי) נה/0-14, גדות תעשיות פטרוכימיות בע"מ – המוסד לביטוח לאומי), קבע בית הדין הארצי לעבודה כי קיימת חזקה לפיה קביעת פקיד השומה נעשתה כהלכה ועל כן "יש מקום שקביעה זו תכובד על ידי המוסד לביטוח לאומי".

עם זאת, קבע בית הדין כי בסיטואציה של שומת ניכויים שהיא תוצאה של הסכם פשרה שנערך בין מס ההכנסה לאוניברסיטה, יש לבחון האם נכון ורשאי היה המוסד לביטוח לאומי להסתמך על הסכם הפשרה בבואו לקבוע מהו שיעור החיוב בדמי הביטוח.

אף שיש מקום כי הרציונאל על פיו פועלות שתי רשויות המיסוי יהיה אחיד, ואולי אף זהה, כפי שנקבע בפרשת גדות, התכליות של שתי רשויות המס שונות. המוסד לביטוח לאומי אינו יכול לאמץ, בצורה עיוורת וללא הפעלת שיקול דעת, את שומות המס המוצאות למעסיק בכדי לקיים, לכאורה, את מצוות הפסיקה.

המוסד לביטוח לאומי חייב לערוך בעצמו בדיקה של גובה דמי הביטוח אותם על המעסיק לשלם.

הסכם הפשרה בין האוניברסיטה לבין מס הכנסה אינו מצג שהמוסד לביטוח לאומי יכול להסתמך עליו, בלי ביקורת או בקרה כלשהם. יש לאבחן בין "הסכם פשרה" לבין "קביעה חלוטה" שהנישום לא ערער אחריה או שניתנה ע"י ערכאה שיפוטית.

המוסד לביטוח לאומי לא טרח להגיש לבית הדין אף חוזר ולא סיפק כל הסבר כיצד ובאיזה אופן מופעל שיקול הדעת ע"י פקידיו.

לעניין הקנסות שהוטלו, לא פרט המוסד לביטוח לאומי איזה חוזר הפחתת קנסות עמד בתוקפו באותה עת בה ניתנה החלטתו, ומכוח איזו סמכות הופחתו הקנסות, ככל שהופחתו.

יתרה מזאת, בקשת האוניברסיטה להפחתת הקנסות לא הועברה לוועדה העליונה או לוועדה במשרד הראשי, אשר ע"פ חוזר המוסד לביטוח הלאומי, מוסמכים כל אחד מהם, להורות על ביטול 100% מהקנס.

"חזקת התקינות המנהלית" מניחה, שכל פעולותיה של הרשות המנהלית נעשות בסמכות, באופן חוקי ותקין. ואולם, חזקה זו היא "חזקה הניתנת לסתירה".

בעניין זאב שרון (ע"א 3886/12, זאב שרון קבלנות בנין ועפר בע"מ נ' מנהל מע"מ), נקבע כי עוצמתה של "חזקת התקינות" פוחתת ככל שהפגיעה אשר בוצעה ע"י הרשות היא בזכות יסוד של האזרח. בפרשת זאב שרון נקבע כי על הרשות השלטונית להצדיק ולהביא ראיות להחלטה מנהלית שהיא קבעה לגבי האזרח. כגון: במקרה של הטלת קנסות ע"י רשויות המס.

על כך נאמר בפסק דינו של בית המשפט העליון:

"נראה כי גם בענייננו היה מקום לדרוש מהמשיב להציג את התשתית הראייתית שעמדה בבסיס החלטתו להטיל על המערערת כפל מס ולהשית עליה קנס מינהלי... בסמכויות הללו טמונה פגיעה משמעותית יותר בזכות הקניין של העוסק, מאשר זו הטמונה בעצם הסמכות לגבות מס... מימד "מעין עונשי". גם מטעם זה יש מקום לראות בסמכויות המדוברות ככאלה שרמת הפגיעה שלהן בזכויותיו של העוסק – מצדיקה העברה של נטל הבאת הראיה, כך שמנהל מע"מ יידרש להמציא לבית המשפט את התשתית העובדתית שעמדה בבסיס החלטתו. לאחר שמנהל מע"מ יעמיד בפני בית המשפט את התשתית העובדתית שעמדה בבסיס החלטתו – חוזר נטל הבאת הראיות לכתפי העוסק, להראות כי נפל פגם בראיות שעמדו בבסיס החלטתו של מנהל מע"מ".

על רשות מנהלית חלה "חובת ההנמקה", לפיה חייבת היא לפרט את הסיבות ולבאר את הנימוקים שהובילו בקבלת ההחלטה.

דבר "חובת ההנמקה" מצוי בחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), ואף בחוק הביטוח הלאומי אשר קובע כדלקמן:

"359 (ב)    השתמש פקיד גבייה ראשי בסמכותו לפי סעיפים 347, 357 או 358, חייב הוא לנמק את החלטתו, בהודעה לפי סעיף קטן (א)."

כמו כן, חוק חופש המידע העניק לאזרח את הזכות לעיין, לצפות, להאזין, להעתיק, לצלם או לקבל מידע מהרשות בכל דרך אחרת. בין "חובת ההנמקה" לבין חופש המידע קשר בל ינתק. מטרת "חובת ההנמקה" ומתן "זכות העיון" הרחבה אשר ניתנה לאזרח מכח חוק חופש המידע היא ה-"שקיפות" ו-"ההגינות".

יתרה מזאת, בית הדין לעבודה קבע, כי על הביטוח הלאומי כגוף ציבורי, מוטלת "חובת השקיפות". מדובר בחובה אקטיבית המשולה ל-"חובת הגילוי הנאות". חובת הגילוי המוטלת על הרשות הציבורית משרתת את זכותו של הציבור לדעת.

חלק מחובת השקיפות היא אף "חובת התיעוד וההנמקה" הכוללת את חובת הרשות הציבורית לתת הסבר ומענה לשאלה כיצד התקבלה ההחלטה, על אילו פרמטרים ושיקולים התקבלה וככל שנדחתה בקשתה/השגתה, על בסיס אילו שיקולים נדחתה. בית הדין קבע כי המוסד לביטוח לאומי פעל בהתאם לחובות אלו.

כאשר המחוקק הקנה לרשות סמכות להטיל קנסות, עליה לעשות שימוש בכח זה בצורה "מידתיתוסבירה". בין הצדדים לא הייתה מחלוקת, כי האוניברסיטה התנהלה בתום לב וכי רק בדיעבד, לאחר שלא עלה בידה לשכנע את פקיד השומה כי פרשנותה ביחס לתשלומים ששולמו מהקרן לאנשי/נשות הסגל אינם הוצאות עודפות, התגבשה החובה בגין אותם תשלומים.

בית הדין, אימץ את האבחנה של ביהמ"ש העליון בעניין סלע (ע"א 4160/13, סלע בנגב חברה לעבודות עפר, כבישים ופיתוח בע"מ נ' מנהל מע"מ באר שבע), אשר קבע כי יש להבחין בין מי שפעל בחוסר תום לב, באופן מכוון ושיטתי להונות את רשויות המס, לבין התנהלות בתום לב או ליקויים ברישום, אשר פגיעתם בערך השוויון בפני החוק פחותה.

לסיכום, בית הדין קבע, כי דינו של "הסכם פשרה" בין נישום למס הכנסה שונה מדינה של "שומה חלוטה". בהחלטה של המוסד לביטוח לאומי נפלו פגמים מנהליים באשר לחיוב בקנסות ועל כן הם מבוטלים. בהחלטה לא הופעל שיקול דעת בצורה סבירה ומידתית, ואף לא נומקו השיקולים אשר הנחו במתן ההנחה, ככל שניתנה.